צילומי הרחפנים של המחאה נגד ההפיכה המשפטית מציגות עשרות אלפי דגלי ישראל מתנופפים, אך בתמונות שמצולמות בגובה העיניים מככב סמל כחול נוסף: השלט של מחאת ההייטקיסטים.
בתעשיית הטכנולוגיה נדיר למצוא ועדי עובדים והתארגנויות. המשכורות גבוהות, התנאים מפנקים וימי החופש מחולקים בשפע, כך שלעובדים לרוב אין ממש סיבה להתאגד. תוצאת לוואי של התופעה הזו היא שאין גם לעובדי הסקטור ארגון גג שישמיע את עמדתו בנושאים מהותיים.
אם נודה על האמת, עד לא מזמן המחשבה שההייטק יביע עמדה פוליטית כמגזר נדמתה כהזיה. הכי קרוב שההייטק הגיע לכך היה מחאת הלהט"ב סביב נושא הפונקדאות, במסגרתה עשרות חברות מהתעשייה אפשרו לעובדיהן לצאת להפגין. אבל ההפיכה המשפטית שמקדמת הממשלה בהובלת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן הצליחה לשנות את המציאות הזו.
אלו לא המכתבים והוצאות הכספים לחו"ל שמקדמים בכירים בענף כארז שחר, עינת גז ואסף רפפורט שמובילים את המחאה בשטח. כבודם של צעדים אלו במקומם מונח, אך יותר מכך אלו עובדי ההייטק עצמם שהתעוררו. רבים ממאות אלפי ההייטקיסטים התנערו מהתדמית הפריווילגית שדבקה בעם - לעיתים בצדק - ויצאו לרחובות למחות.
הנרטיב הכללי של מחאת ההייטקיסטים הוא לרוב פגיעה בכלכלה, אך הסיפור האמיתי רחב בהרבה. ההייטקיסטים שיצאו לרחובות יודעים לספר שהם משלמים כמעט פי שלוש במיסים מחלקם באוכלוסיה, שהם משרתים בצה"ל, אוכלים במסעדות ונוסעים בתחבורה ציבורית. הקלישאה השחוקה על ההייטק כקטר של המשק תפסה משמעות חדשה במחאה הנוכחית.
ההייטקיסטים וההייטקיסטיות גאים להיות חלק מהמחאה הנוכחית ולהשתתף בה תחת באנר ההייטק. אולם זו לא גאוות יחידה שמפרידה אותם מהכלל אלא כזו שמחברת. ההייטקיסטים אמנם היו אחת ההתארגנויות המקצועיות הראשונות שיצאו לרחוב, אבל המפגינים הפכו במהרה לחלק ממשהו גדול יותר. המילואימניקים, הרופאות, הטייסים והאקדמאיות, הפיזיותרפיסטיות והמורים, ולצדם גם עובדי ההייטק. אולי כדאי לזנוח לרגע את דימוי הרכבת ולומר שהפעם כולם מבינים שהם דווקא בסירה אחת.