האם שנת הלימודים תיפתח ב-1 בספטמבר? כאן, בסיליקון ואלי, התשובה שלילית. לא, אין לנו גירסה מקומית של ליברמן או יפה בן-דוד. הסיבה פשוטה יותר: התלמידים חזרו לבתי הספר לפני כשבועיים, ובחלק מהמחוזות כבר בשבוע השני של אוגוסט. החופש הגדול התחיל בסוף מאי, כך שהחופשה כאן ארוכה יותר מזו הישראלית, אבל את אוגוסט החם (כן, ההתחממות הגלובלית הגיעה גם אלינו) מעבירים התלמידים בכיתות.
בשבוע שעבר הגעתי לבקר בחטיבת הביניים ("מידל סקול") בה לומד בני. זה לא היה ביקור מקרי – בפתיחת שנת הלימודים פותחים בתי-הספר את שעריהם לערב מיוחד שנקרא Back to School Night, בו מוזמנים ההורים לחוות גירסה מקוצרת של יום הלימודים, הכוללת מפגש עם המורים תוך מעבר בין כל כיתות הלימוד והמתקנים, על פי הסדר בו עוברים התלמידים במהלך יום לימודים רגיל.
רוב בתי הספר הציבוריים כאן אינם מבנים רבי-קומות אלא קמפוסים הפרוסים על פני שטח גדול למדי, הכוללים גם אולמות ספורט, בריכה, קפיטריה ועוד. בחטיבה ובתיכון המורים הם אלה שנשארים בכיתה והתלמידים עוברים בין הכיתות, כך שהתלמיד הממוצע עשוי למצוא את עצמו מדלג בין חמש, שש או אפילו שבע תחנות שונות במהלך יום הלימודים.
המפגש עם המורים והשיטוט ברחבי בית הספר (שהפך לעיתים לריצה קלה בגלל המרחקים בין הכיתות) העלו בי מחשבות על ההבדלים בין מערכת החינוך המקומית לבין זו שהיכרתי בישראל. כמובן שגם בארה"ב קיימים פערים גדולים בין מדינות, בתוך קליפורניה יש שוני לא קטן בין אזורים ונפות, ואפילו בסיליקון ואלי ההבדל בין המחוזות עשוי להיות משמעותי, ולכן החוויה האישית של כל תלמידה ותלמיד עשויה להיות טובה או רעה בגלל מגוון סיבות שרק חלקן קשורות למערכת עצמה. אבל כמו בכל מקום בעולם, גם כאן נקודת הפתיחה הבסיסית היא תקציב החינוך, וגם כאן לא חסרים מאבקים רוויי יצרים ושאיפות פוליטיות סביבו.
מושל קליפורניה, גאווין ניוסום, הכריז בחודש שעבר על הגדלה משמעותית של תקציב החינוך: בשנה הקרובה יוקצו 128 מיליארד דולר למערכת החינוך הציבורי. ניוסום, המושל השנוי-במחלוקת שהצליח לעורר עליו במהלך הקורונה את זעמם של תושבים רבים, ואף עמד בפני "ריקול" (הצבעת אי-אמון של כלל בעלי זכות ההצבעה) בשנה שעברה, לחם במשך חודשים רבים על הגדלת התקציב, ובסוף יוני הוכרז כמנצח.
בכל זאת, גם אחרי העברת התקציב הנדיב, נמצאת ההשקעה בקליפורניה לתלמיד רק מעט מעל הממוצע האמריקאי, והרבה מתחת לזו של מדינות כמו ניו-יורק, מסצ'וסטס וניו ג'רזי. קליפורניה היא המדינה הגדולה בארה"ב, עם מספר הילדים והתלמידים הגבוה ביותר בארה"ב, ועם פערים כלכליים גדלים והולכים. תוספת התקציב אמורה לאפשר למערכת להתמודד עם האינפלציה שהרימה ראש, ולתמוך במחוזות בהם חסר כוח אדם.
לסלי ליטמן, מזכירת התאחדות המורים של קליפורניה (אם תרצו, ה"יפה בן דוד" המקומית), טוענת כי האובדן המתמשך של מורים במערכת נובע מיוקר המחיה בקליפורניה, שמביא לעזיבה של תושבים למדינות אחרות – ביניהם גם מורים
המחסור במורים אינו תופעה ייחודית לישראל, אבל הסיבות לו שונות במקצת. לסלי ליטמן, מזכירת התאחדות המורים של קליפורניה (אם תרצו, ה"יפה בן דוד" המקומית), טוענת כי האובדן המתמשך של מורים במערכת נובע מיוקר המחיה בקליפורניה, שמביא לעזיבה של תושבים למדינות אחרות – ביניהם גם מורים. כמובן שהירידה במספר התושבים, וגם שיעורי הילודה ההולכים ופוחתים, משפיעים גם על מספר התלמידים בבתי הספר, כך שהעומס על המערכת אינו חמור כפי שאפשר היה לצפות – אך לאורך זמן עשויים התהליכים הדמוגרפיים להקשות על בתי הספר, ותקציב החינוך המוגדל אמור לסייע.
אך תקציב החינוך של המדינה הוא כאמור רק ההתחלה. הכוח האמיתי נמצא כאן בידי המחוז (School District), והמחוזות החזקים משלימים ממקורותיהם את התקציב שמעמידה המדינה. בהתאם, למחוז יש גם השפעה גדולה על התנהלות בתי הספר, ומנהלי מחלקות החינוך של המחוז – שעומדים כאן לבחירת הציבור בכל מערכת בחירות – מקיימים קשר ישיר עם ההורים. בהתאם, מעורבות ההורים בפעילויות החינוך ותהליכי קבלת ההחלטות הפדגוגיות והאדמיניסטרטיביות גבוהה. כהורה לשלושה תלמידים אני מקבל עשרות אימיילים בחודש מנושאי משרה במערכת החינוך. כמובן שאפשר להתעלם מהם, אבל מי שרוצה "להיות בעניינים" לא יתקשה לקבל מענה למבוקשו.
התקציב, כפי שיודע היטב גם הקורא אביגדור ליברמן, משפיע באופן טבעי על איכות הסגל. במפגש הקצר שלי איתם, המורים שילמדו את בני במחצית הקרובה היו כולם רהוטים, מסבירי פנים וחדורי התלהבות, והמכנה המשותף הבולט ביותר ביניהם היה הניסיון. מתוך שבעת המורים (שלושה גברים וארבע נשים) שפגשתי בערב החזרה לבית הספר, רק אחד נמצא במערכת החינוך פחות מעשר שנים, ורובם מחזיקים בתארים מתקדמים בתחום ההוראה. השכר הממוצע למורה בקליפורניה הוא כ-85 אלף דולר בשנה, כלומר כ-7,000 דולר בחודש – גבוה משמעותית ממשכורתו של מורה בישראל.
המורים שפגשתי היו כולם רהוטים, מסבירי פנים וחדורי התלהבות. מתוך 7, רק אחד נמצא במערכת החינוך פחות מעשר שנים, ורובם מחזיקים בתארים מתקדמים בתחום ההוראה. השכר הממוצע למורה בקליפורניה הוא כ-85 אלף דולר בשנה
ברור שהנתון הזה אינו בר-השוואה: יוקר המחיה בסיליקון ואלי הוא מהגבוהים בעולם, ורוב המורים אינם יכולים להרשות לעצמם לשכור בית בקרבת בית הספר בשל מחירי הדיור המופרכים. לשם השוואה, שכרו הממוצע של מורה כאן מהווה כמחצית מהשכר הממוצע בסקטור ההייטק - מה שמאפשר למערכת למשוך אליה כוח אדם איכותי ולשמר את המורים הוותיקים.
ההבדל בין בית הספר היסודי (שש שנות לימוד, מגן-חובה עד כיתה ה') לבין חטיבת-הביניים והתיכון אינו מתבטא רק בחומר הלימוד: מבחינה פדגוגית מדובר בשיטה כמעט הפוכה. בכיתות הנמוכות לומדים התלמידים את כל המקצועות בכיתה אחת עם מורה אחד ומערך תומך. מספר המקצועות בחינוך היסודי קטן גם בכיתות הגבוהות יותר: קריאה, כתיבה, חשבון ומדעים. הדגש הוא על כלים, הרגלים וחשיבה עצמאית, תוך ניסיון להגיע לכל תלמיד באופן פרטני המתאים לצרכיו.
מובן שקל יותר לתת מענה לכל תלמיד כשמספר התלמידים בכיתה קטן, וככל שהתקציב שמעמיד המחוז גבוה יותר, מצליחים בתי הספר לשמור על כיתות עם מספר תלמידים נמוך יותר. לא רק התלמידים יוצאים נשכרים – גם המורים רגועים יותר ונשארים במערכת שנים ארוכות יותר.
כשיום הלימודים איננו מלחמת הישרדות, השחיקה, עליה מרבים לדבר בישראל, אינה מהווה פקטור מרכזי במערך השיקולים של מורה מקומי. הכיתות הקטנות (ברוב המקרים כ-20 תלמידים או פחות), הכבוד שרוחשים התלמידים למוריהם המרשימים, וההקפדה הבלתי-מתפשרת על משמעת, הופכים את חוויית ההוראה לנעימה הרבה יותר: כמעט כל מורה שפגשתי בערב החזרה לבית הספר דאג לציין כמה הוא נהנה ללמד. גם בניכוי הנחמדות המעושה האופיינית למקום, הצלחתי להשתכנע שהפקדתי את ילדי בידי מורים הראויים לכך.
כשיום הלימודים איננו מלחמת הישרדות, השחיקה, עליה מרבים לדבר בישראל, אינה מהווה פקטור מרכזי. הכיתות הקטנות, הכבוד שרוחשים התלמידים למוריהם המרשימים, וההקפדה הבלתי-מתפשרת על משמעת, הופכים את חוויית ההוראה לנעימה הרבה יותר
במשך שלוש שעות של האזנה למורות ולמורים שפירטו את מערכי הלימוד, עזרי ההוראה וה"אני מאמין" שלהם (וכן, כולם בלי יוצא מן הכלל שטחו את משנתם האישית בפני ההורים) לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שהייתי שמח לחזור להיות תלמיד בבית ספר כזה ועם מורים כאלה.
אם צריך לתאר במילה אחת את מערכת החינוך כאן, המילה שאבחר היא "מקצוענות". המורים שפגשתי בחטיבת הביניים רואים את עצמם כאנשי מקצוע בתחומם. זו לא "ברירת מחדל" – המורה רוצה ללמד, להתמקצע עוד יותר ולעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר. גם המערכת התומכת נועדה לאפשר לאנשי המקצוע לעשות את שלהם (ניסיתי להסביר לחבר אמריקאי את ההבדל, אך נתקלתי בקושי לתרגם לאנגלית את המילה פרטאצ'...) ולהקטין את החיכוך של המורה עם הביורוקרטיה האופיינית לגופים ציבוריים.
המעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים מביא איתו שינוי פדגוגי משמעותי. מערכת השעות במידל-סקול כוללת, נוסף על ארבעת מקצועות היסוד - אנגלית, מתמטיקה, מדעים ומדעי-החברה - גם חינוך גופני ומגוון רחב של מקצועות בחירה, מאמנות ועד הפקת שידור. ניתן היה לחשוב שבסיליקון ואלי יושם דגש רחב על מקצועות טכנולוגיים ומחשבים, אך בפועל תלמיד שאינו מעוניין להתמקד במקצועות אלה יכול לסיים את התיכון מבלי שלקח אפילו קורס אחד כזה. אוריינות מחשב בסיסית נרכשת במסגרת מקצועות הליבה, ובפועל – במיוחד לאחר הקורונה – חלק גדול מעבודות הכיתה והבית מונגשים ומוגשים באמצעות מחשבים אישיים. בעמק, כל מכונית שניה היא חשמלית, וכל כיתה היא כיתת מחשבים.
מה שבטוח הוא שרובם המוחלט של המורים אינם "עייפים", "שחוקים" או "נטולי מוטיבציה" אלא להיפך: תחושת השליחות שלהם נתמכת בתגמול כספי הולם ובארגז כלים פדגוגי עשיר
קשה להתעלם מהפיל הגדול בחדר: בית הספר התיכון. לפני מספר חודשים כתבתי במדור זה על "סיר הלחץ" של התיכונים בסיליקון ואלי. אי אפשר להתכחש לעובדה שמערכת החינוך כאן מעודדת הישגיות אקדמית, מה שמפעיל לעיתים לחץ גדול על התלמידים. אפשר לתלות לפחות חלק מהאחריות בהורים (חלקם הגדול מהגרים) המעוניינים להבטיח את עתידם של ילדיהם ולכן דוחפים אותם להצטיינות יתרה. בשנים האחרונות מופנים תקציבים הולכים וגדלים לפעילויות שתכליתן היא מתן כלים ומסגרת להתמודדות עם קשיים נפשיים. גם אם אין בכך כדי לפתור את הבעיה הבסיסית, הרי שהקלה על הסימפטומים היא צעד חשוב בכיוון הנכון.
מובן שלא הכל מושלם בבתי הספר כאן, והקורונה חשפה רבות מהחולשות של המערכת ויצרה בקיעים באמון הכמעט-מוחלט שרחשו תושבי הוואלי למערכת החינוך. מה שבטוח הוא שרובם המוחלט של המורים אינם "עייפים", "שחוקים" או "נטולי מוטיבציה" אלא להיפך: תחושת השליחות שלהם נתמכת בתגמול כספי הולם ובארגז כלים פדגוגי עשיר. המורים ואנשי הסגל מודעים לגודל האחריות ומנסים להחדיר בתלמידים את ההכרה שרווחתם האישית – ורווחתם של חבריהם לספסל הלימודים – חשובה לא פחות מהישגיהם האקדמיים.
כשהעולם הופך למקום פחות צפוי ויותר מאיים, חשיבותו של בית הספר כמפלטם של הילדים וכגורם המתווך עבורם את המציאות המורכבת, עולה עוד יותר. בסיליקון ואלי, בדיוק כמו בישראל, הקלישאה השחוקה היא גם האמת הצרופה: "מורה טוב - מורה לחיים".
גיא הורוביץ הוא משקיע הון סיכון, שותף מייסד בקרן DTCP