לפני כמה שבועות הייתי צריך טרמפ הביתה אחרי ערב מאוחר בבר, בערך שלושה קילומטר וחצי מהדירה שלי בוושינגטון די.סי. נכנסתי ל-Uber והקלדתי את הכתובת שלי. כשהמחיר קפץ על המסך, הנחתי שהכנסתי את הכתובת הלא נכונה, אולי אפילו את המדינה הלא נכונה. הקלדתי שוב, לאט. אבל אותו מחיר הופיע על המסך: 50 דולר.
זה מופרך, חשבתי. 50 דולר לנסיעה של 10 דקות? ואז המשכתי לחשוב: האם מחירי הדלק והאינפלציה לא הגיעו לשיא של יותר מחמישים שנה? האם הביקוש לעובדים בשוק אינו גדול כל כך, שעובדים בשכר נמוך מחליפים עבודות כמו גרביים? האם קצב העלייה של השכר עובדים בכלכלת חלטורה הוא לא המהיר ביותר מכולם? כן, כן וכן.
אבל משהו מעבר לנסיקה בעלויות הדלק והמשכורות הוביל למחיר המבהיל שקיבלתי. עם ההאטה בשווקים והעלייה בשיעורי הריבית, סטארט אפים חדשים וחברות הייטק מפסידות, משנים את האופן שבו הם עושים עסקים. במכתב ששלח לאחרונה לעובדיו, דארא חוֹסְרוֹשאהי, מנכ"ל אובר, אמר שהחברה צריכה "להבטיח שהיחידות הכלכליות (Unit economics) שלנו עובדות לפני שנרחיב את היקף הפעילות". זה משפט בעגת מנכ"לים שפירושו: נתנו לדרק הנחה יפה למשך כמה זמן, אבל החגיגה נגמרה ועכשיו יעלה לו 50 דולר להגיע הביתה.
אם התעוררתם על מזרן של Casper, עשיתם כושר עם Peloton, נסעתם ל־WeWork עם Uber, הזמנתם צהריים ב־DoorDash, תפסתם Lyft הביתה, הזמנתם ארוחת ערב ב־Postmates או Blue Apron - השתמשתם בשירותיהן של שמונה חברות לא רווחיות שהפסידו יחד כ־15 מיליארד דולר בשנה
בעשור האחרון, אנשים כמוני – די צעירים, די אורבניים, די קרייריסטיים – קיבלו דיל מעולה מאובר ומכל פסיפס נותני השירותים העירוניים האחרים בתחומי הנסיעות, המשלוחים, האוכל והקמעונאות, שמתחזים במעורפל לחברות היי טק. כמעט בכל פעם שאני ושכמותי הזמנו פיצה או מונית, החברה שהאפליקציה הזאת שייכת לה, הפסידה כסף. בפועל, הסטארט אפים האלה, במימון קרנות הון-סיכון, שילמו לנו, הצרכנים, לקנות את המוצרים שלהם.
במבט לאחור, אפשר כמעט לחשוב שחברות עמק הסיליקון כרתו ברית סודית לסבסד את אורח החיים הנוח של המילניאלים העירוניים. כפי שציינתי לפני שלוש שנים, אם התעוררתם על מזרן של Casper, עשיתם כושר עם Peloton, נסעתם ל־WeWork עם אוּבֶּר, הזמנתם צהריים ב־DoorDash, תפסתם Lyft הביתה, הזמנתם ארוחת ערב ב־Postmates, ואז הבנתם שהבת זוג שלכם כבר התחילה לאכול ארוחה מ־Blue Apron, משק הבית שלכם השתמש, ביום אחד, בשירותיהן של שמונה חברות לא רווחיות שהפסידו יחד כ־15 מיליארד דולר בשנה בודדת.
הסטארט אפים האלה לא היו עמותות, ארגוני צדקה, או מיזמים סוציאליסטיים במימון המדינה. ולכן, בסופו של דבר, הם היו צריכים ללכת בדרך כל בשר קפיטליסטי, קרי לעשות רווח. אבל במשך שנים היה דווקא די הגיוני מבחינתם לא להיות רווחיים: שיעורי הריבית היו קרובים לאפס, ומשקיעים רבים היו להוטים להשקיע את כספם בהימורים לטווח ארוך. הם ידעו שאם יצליחו להשתלב מההתחלה באמזון הבאה, זה יהיה הימור של אחד למיליון שיכסה את כל ההפסדים האחרים שלהם. אז הם עודדו את מייסדי הסטארט אפים להתרחב באגרסיביות, גם אם זה אומר להפסיד המון כסף לצרכנים חדשים כדי להגדיל את בסיס המשתמשים שלהם.
הסטארט אפים האלה בסופו של דבר היו צריכים לעשות רווח. אבל במשך שנים היה דווקא די הגיוני מבחינתם לא להיות רווחיים: שיעורי הריבית היו קרובים לאפס, ומשקיעים רבים היו להוטים להשקיע את כספם בהימורים לטווח ארוך
ראו את הדוגמה המפושטת הבאה. נאמר שעלויות המרכיבים, העבודה וההובלה של משלוח פיצה בניו יורק הן 20 דולר בממוצע. אם חברה תגבה 25 דולר על משלוח ממוצע בניו יורק, היא תעשה רווח. אבל אם סטארט אפים גובים 10 דולר על אותו דבר, הם יפסידו כסף אבל ירוויחו הרבה יותר הזמנות פיצה. יותר הזמנות פיצה זה יותר צרכנים בסך הכול, ויותר צרכנים בסך הכול זה הכנסה כללית גבוהה יותר. הסידור הזה תפור למצב שבו שיעורי הריבית נמוכים, כי המשקיעים מבכרים צמיחה בטווח הארוך על פני רווח בטווח הקצר. כל עוד הכסף היה זול, ועמק הסיליקון אמר לעצמו שחברת ההיי טק הבאה שתכבוש את העולם הצרכני נמצאת במרחק סבב גיוס אחד, הדרך הטובה ביותר בשביל סטארט אפ לגייס מקרנות הון-סיכון הייתה להפסיד על גיוס של טריליונתלפים לקוחות.
אני קורא לסידור הזה "סובסידיית הצרכן המיליניאלי". עכשיו שהסובסידיה נגמרת, ושיעורי הריבית עולים, נסגר הברז בשביל הסטארט אפים המפסידים האלה – וזה, בשילוב עם האינפלציה במחירי הדלק והעלייה בשכרם של עובדים בעלי הכנסה נמוכה, מאלץ את אובר, Lyft וכל השאר לייקר את שירותיהם. בה בעת, שרשראות האספקה הגלובליות לא מצליחות לעמוד בביקוש הצרכני הביתי, מה שאומר שזמני המשלוח לפריטים גדולים כמו רהיטים וציוד מטבח, זינקו מ"שלושה עד חמישה ימים" ל"מתישהו בין הסתיו הקרוב לסופם של החיים על פני כדור הארץ". פירוש הדבר מחירים גבוהים יותר, שולי רווח גבוהים יותר, פחות הנחות וזמני המתנה ארוכים יותר בשביל קבוצה מצומצמת של יאפים מילניאלים הרגילים למחירים נמוכים ומשלוחי בזק. תור הזהב של הנחות ההייטק לבורגנים העירוניים בא אל קצו.
אני רוצה להדגיש שהשיטות הישנות התאפשרו הודות לתקופה של ביקושים נמוכים יחסית ושוקי עבודה חלשים יחסית, וצריך לומר שזה אינו שילוב מנצח מבחינת רוב העובדים. רוב האנשים שנהגו באובר או עשו שליחויות של פאד תאי, עשו זאת כי לא הייתה להם אפשרות לעבוד במשרות שישלמו יותר פר שבוע. כיום, יש שפע היסטורי של משרות, והשכר הנומינלי עולה בקצב מהיר במיוחד אצל בעלי ההכנסה הנמוכה. התיקון ההוגן הזה מתבטא, בין היתר, במחירים גבוהים יותר של אובר ו־DoorDash.
אבל זה לא סוף הסיפור. מכיוון שהאינפלציה משתוללת, הפדרל ריזרב ימשיך להעלות את שיעורי הריבית עוד כמה פעמים בחצי השנה הקרובה, וזה עלול להוביל את הכלכלה האמריקאית למיתון. ואם זה יקרה, סביר להניח שמחירי הדלק יצנחו והעלייה באבטלה תחזיר נהגי אובר רבים אל הכבישים. ההשלכה תהיה שמחירי השימוש באפליקציות שיתוף הנסיעות ירדו שוב.
אבל ההנחות הגדולות של העשור הקודם לא יחזרו על עצמן. סובסידיית הצרכן המילניאלי נגמרה, ובעתיד הנראה לעין, תושבי הערים ייאלצו לחזור לאורח החיים המסורתי: לשלם לפי כמה שדברים עולים באמת.
דרק תומפסון הוא חבר מערכת באטלנטיק, וכותב את הניוזלטר Work in Progress.
© 2022 The Atlantic Monthly Group, Inc
All rights reserved. Distributed by Tribune Content Agency
https://www.theatlantic.com/newsletters/archive/2022/06/uber-ride-share-prices-high-inflation/661250/