חמישה משחקים בסדרת Call of Duty התרחשו במלחמת העולם השניה בטרם המפתחים ראו לראשונה לנכון להציג על המסך גם מחנה ריכוז. כל זוועות המלחמה ורגעי הגבורה שלה הוצגו בה בהרחבה: לפחות שלוש פעמים המשחקים עצרו להמחיש את קרב המפנה הדרמטי בסטלינגרד, שוב ושוב הסדרה חזרה לחופי נורמנדי. כיבוש ברלין, המערכה הבריטית בצפון אפריקה, הקרבות האמריקאיים נגד היפנים באוקיינוס השקט - כולם אפשרו לשחקנים לזנק על נאצים דיגיטליים, למות מהקליעים שלהם, ולנסות שוב ושוב.
משחקי Call of Duty הם קודם כל משחקי אקשן מהירים, סוחפים וכיפיים. החוויה בהם היא כמובן לא ריאליסטית או מדויקת היסטורית - זה משחק בו כל מה שצריך בשביל להחלים מפציעות זה להסתתר במשך כמה שניות טובות מאחורי איזה שיח או אבן עד שמד החיים שלך עולה בחזרה - אבל היוצרים שלהם בהחלט השתדלו לעשות תחקיר על ההיסטוריה של הקרבות, של המערכות ושל כלי הנשק. במשחקים מאוחרים יותר, ככל שהנרטיב שלהם התפתח והעמיק, היוצרים גם השתדלו לספר סיפורים היסטוריים שהיו מבוססים על חייהם של חיילים שבאמת נלחמו במלחמה ההיא. רק לשואה היוצרים לא העזו להתקרב במשך שנים, גם לא מנקודת מבט צבאית - כמו למשל שחרור מחנות ההשמדה על ידי בעלות הברית.
ל-Call of Duty: WW2 שיצא ב-2017 היו כוונות טובות. נקודת מפנה מרכזית בעלילה היא נפילתו של החייל היהודי-אמריקאי רוברט זוסמן בשבי: השחקן וחבריו לפלוגה מצילים אותו לבסוף מצעדת המוות שיוצאת ממחנה הריכוז בוכנוואלד (וכמובן הורגים הרבה נאצים בדרך). אבל גם שם, בסצינה בה הם מגיעים לכבוש את המחנה, המשחק לא באמת מעז להציג את הזוועות - למרות שאין לו שום בעיה להציג לכל אורכו שורה של זוועות מלחמה וכמות בלתי סבירה של גופות. אנחנו רואים בעיקר את השער של המחנה הבוער, קצת גדרות, קצת צריפים - גם הם, כשאפשר, הופכים פתאום לתמונות סטילס בשחור-לבן.
ככל שהנרטיב של משחקי Call of Duty התפתח והעמיק, היוצרים השתדלו לספר סיפורים היסטוריים שהיו מבוססים על חייהם של חיילים שבאמת נלחמו במלחמה. רק לשואה היוצרים לא העזו להתקרב במשך שנים, גם לא מנקודת מבט צבאית
בקיצור, Call of Duty: WW2 השתדל למרבה האבסורד להציג את השואה בטוב טעם - ונכשל. המילה "שואה" לא נאמרת במשחק, גם על השמדת יהודים לא ממש מדברים (המשחק מסופר על ידי הגיבור בפלאשבק, כך שזה לא עניין של א-היסטוריות). וכך, אף שנאצים הם מהנבלים האהובים ביותר על מפתחי משחקי מחשב פחות או יותר מאז "הטירה הנאצית" ב-1981, השואה נותרת משהו שמפתחי משחקים כמעט ולא העזו לגעת בו.
החשש מובן. בתחילת שנות ה-70, הקומיקאי ג'רי לואיס שיחק בסרט הגנוז המיתולוגי "היום בו הליצן בכה", על ליצן כושל המוצא עצמו שבוי במחנה ריכוז. הסרט, שנחשב לסוג של ניסיון מוקדם לעשות קומדיה שחורה על השואה, נחשב לאחד הסרטים הגרועים ביותר אי-פעם, ומבקר הקולנוע הארי שירר תיאר אותו "תארו לכם שהייתם רואים ציור של אושוויץ על קטיפה שחורה", סוג של אמנות קיטש שהייתה נפוצה בארצות הברית באותן שנים, "הייתם חושבים, אלוהים אדירים! זה לא מצחיק, וזה לא טוב, ומישהו משתדל מדי בכיוון הלא נכון להעביר את הרגש החזק הזה". קשה היה שלא להיזכר בדימוי החד והשנון הזה, "אושוויץ על קטיפה שחורה" בינואר האחרון, כשקבוצת שחקנים יצרה במיינקראפט מודל של מוזיאון יד ושם.
לרפא את היטלר
זה לא שחסרים משחקים שניסו לגשת למלחמת העולם השניה מזווית שאינה אקשן מלחמתי או פיקוד טקטי על צבאות. לפני כשנתיים יצא המשחק "Heal Hitler" (תגידו את זה בקול רם) בו מגלמים פסיכולוג שאדולף היטלר מגיע אליו מתישהו בשנות ה-20 של המאה שעברה. המטרה היא לרפא אותו מהפתולוגיות שלו ובכך לדכא את הדחף שלו לקריירה פוליטית עתידית. ההאשמות שהיוצר נוקט בעמדה סימפטית לנאציזם היו שגויות; ההאשמות שהמשחק לוקה בשטחיות ובטעם רע היו מדויקות למדי. אבל גם שם, מזווית אזרחית כביכול, השואה לא באמת הופיעה. טוב, היא עוד לא התרחשה.
גם משחק ההישרדות "This War of Mine" קטף אינספור שבחים על עיסוק רגיש בחיי אזרחים במלחמה (במשחק מגלמים קבוצת אזרחים בעיר מזרח אירופאית הרוסה תחת מצור), משחקים מהסוג הזה עדיין תמיד יעדיפו להתרחש במסגרת מלחמה בדיונית במדינה בדיונית מאשר לפנות למקורות היסטוריים קשים להתמודדות.
באופן מפתיע, מחנה ריכוז הוצג מבפנים דווקא במשחק הריבוט המצוין Wolfenstein: The New Order מ-2014. המשחק עשה פחות או יותר את הבלתי אפשרי: הוא לא נפרד מהשורשים הקאמפיים של המשחק המקורי, שהסתיים בקרב עם אדולף היטלר בתוך חליפה רובוטית ענקית, אבל תוך כדי הוא גם לקח את עצמו ברצינות מפתיעה. הטון המוזר שלו, צבעוני וקודר כאחד - עובד. The New Order מתרחש בשנות ה-60, בקו זמן אלטרנטיבי בו הנאצים ניצחו במלחמה וכבשו את העולם. הגיבור, לוחם הקומנדו האמריקאי בי. ג'יי. בלאזקוביץ מסתנן לתוך מחנה השמדה בצפון קרואטיה על מנת לחלץ משם יהודי קשיש בשם סת', שמחזיק במפתח לסוד שיכול לשנות את פני המאבק המחתרתי ברייך העולמי.
השלב המתרחש במחנה מופיע באמצע המשחק ובמשך רובו השחקן נאלץ לפעול בלי נשק. אחרי כמה שעות בהן עמד לרשות השחקן ארסנל רחב שבאמצעותו ניתן היה לפוצץ נאצי אחר נאצי, פתאום הוא נאלץ לעמוד שם ולספוג מהסוהרים סטירות וצעקות. מאוחר יותר, כמובן, המשחק גם נותן לנו חוויית כוח מלאה - להיכנס לתוך רובוט ענקי ובאמצעותו להחריב את המחנה כליל ולשחרר את כל האסירים. נשמע מופרך? כמובן, זו פנטזיית נקמה היישר מ"ממזרים חסרי כבוד", רק עם טוויסט של מדע בדיוני. אבל זה עובד. זה אלים, זה מבדר, זה לא רציני מדי - ומצד שני, זה מישיר מבט למקום שאף אחד לא העז להסתכל אליו.
משחק שלא מנצחים בו
מנגד באגף האנטי-מסחרי נמצאים יוצרים כמו מפתח המשחקים העצמאי לוק ברנארד. ברנארד שחרר השנה את The Light in the Darkness, משחק קטן (באורך שעה בלבד) - סוג של סרט מצויר אינטראקטיבי המספר את קורות המשפחה של סבתא שלו בשואה. המשחק, שנמצא בשלבי פיתוח וגרסה מוקדמת שלו ניתנת להורדה בחינם בחנות הדיגיטלית של Epic, נראה חובבני למדי וגם מוגבל מבחינה משחקית - אבל המוגבלות הזאת היא בחירה מודעת של היוצר.
זה משחק שאי אפשר לנצח בו - אפשר רק להסתובב בדמות הילד שמואל, בעיר שלו בצרפת הכבושה, לדבר עם שכנים ובני משפחה ולבסוף לעלות יחד עם כולם על הרכבת למחנה הריכוז, מבלי שהדמויות יודעות באמת מה מצפה להן שם. "לא יכולתי לעשות משחק שבסוף מנצחים בו. לא ככה היה בשואה. לא הייתה ברירה", אמר ברנארד בראיון. עבור ברנארד זהו כבר ניסיון שני לעשות משחק על השואה: לפני כעשור הוא ניסה לעשות עבור ה-Nintendo DS את Imagination is the Only Escape, משחק בו מגלמים ילד יהודי שברח מהנאצים ליער.
המשחק לא יצא מעולם. נינטנדו סירבו לפרסם אותו, לא ברור אם בגלל הנושא או בגלל רמת המשחק, כך שלא ברור כיצד הסתיים תקציר העלילה הפנטסטי של המשחק. אבל בהנחה שהאג'נדה של היוצר לא השתנתה בעשור האחרון ושהשם של המשחק הוא רמז עבה למדי, נראה שגם למשחק ההוא לא תוכנן סוף טוב.
ויש גם משחק לוח אחד ששווה לדבר עליו, בין היתר בגלל שהיוצרת שלו, ברנדה רומרו. רומרו עשתה את רוב הקריירה שלה כיוצרת משחקי מחשב עטורת שבחים ולימים היא גם נישאה לג'ון רומרו, יוצר המשחקים האגדי שאחראי לסדרת Doom - וכמובן שגם Wolfenstein 3D. המשחק Train, אותו הציגה בכנס של הארגון Games for Change ב-2009, הוא משחק בו השחקנים מנהלים מסילת רכבת ומתחרים להיות הראשונים שמעבירים קבוצת נוסעים מיעד אחד למשנהו. לקראת סוף המשחק נחשף בפני השחקנים במפתיע שהם שולחים נוסעים מדומיינים אל מותם באושוויץ; החוקים ותנאי הניצחון לא משתנים, והמטרה הסמויה של המשחק היא לבדוק האם שחקנים ישנו את ההתנהגות שלהם לאור ההקשר ההיסטורי של המשחק או שימשיכו לחתור אל עבר תנאי הניצחון.
החשיבה המקורית מאחורי המשחק מלווה אותנו, במובן מסוים, עד היום. בחודש שעבר הוא שוב עלה לכותרות לאחר שרומרו האשימה את הסופרת גבריאל זווין, מחברת "מחר ועוד מחר ועוד מחר", בכך שהמשחק הפיקטיבי המופיע בספר שלה, Solution, מועתק מ-Train. אפשר להתווכח על זכותה של זווין להעתיק את המשחק במסגרת יצירת פרוזה, אבל הדמיון בין המשחקים הוא מובהק.
הוויכוח הזה גם ממחיש כמה אמוציות יכול לעורר משחק שמתייחס לשואה ביצירתיות, בחדות ובמקוריות וכמה פוטנציאל יש לעיסוק בה בתחום הגיימינג, וכמה מעט ממומש הפוטנציאל הזה. בישראל מתחילה להיוולד בתקופה האחרונה סצנת אינדי זעירה אך יצירתית. אולי מכאן תצא אמירה משמעותית בנושא?