נתחיל בקצרה: יש משחק חדש בסדרת "אי הקופים" המיתולוגית, קוראים לו Return to Monkey Island, עשה אותו היוצר של צמד המשחקים המקוריים רון גילברט והוא מקבל ביקורות נהדרות.
עבור בני דור מסוים, שהקווסטים של LucasArts (והמתחרה Sierra) משחקים תפקיד לא קטן בנוסטלגיית הילדות שלהם, אלו כבר חדשות גדולות מספיק על מנת לפקוח עיניים, לעזוב הכל, לרוץ ל-Steam לקנות עותק חדש, להוריד את העותק, להיזכר שאם הנוסטלגיה שלו היא לתחילת שנות ה-90 אז הרי שהוא מתקרב או עבר את גיל 40, להבין שהוא לא יכול פשוט לעזוב הכל ולשחק משחקים באופן ספונטני עכשיו, לנשום עמוקות, בכל זאת להוריד את המשחק ולחכות שיהיו כמה דקות פנויות לשחק בו.
אבל זה לא הכל. אם מסתכלים על הסיפור של הסדרה כולה מקרוב, אפשר לזהות בו סיפור על הסיבוב שעשתה תעשיית הגיימינג ב-30 השנים האחרונות, לא פחות.
שני משחקי אי הקופים הראשונים היו קווסטים שיצאו בדיוק בתקופה בה קווסטים היו אחד הז'אנרים הכי חמים בתעשייה: דיאלוגים מושקעים, חידות שגורמות לך לפעמים להרים גבה (המשחקים הראשונים יצאו בתקופה בה גישה לאינטרנט למיואשים שהחליטו לוותר ולחפש את הפתרון של המשחק הייתה דבר נדיר, ואנשים אשכרה היו מחכים שהמדריך לחידות יודפס באיזה ירחון מחשבים כזה או אחר), ובמקרה של אי הקופים, גם הרבה הומור מטא מוגזם. המשחק, שעסק בעלילות הפיראט-וונאבי עם השם המגוחך גאיבראש ת'ריפווד (מקור שמו הפרטי הוא משם הקובץ בימים שהיה סתם ברנש והקובץ שלו תחת הפורמט guy.brush), שמנסה, כמובן, למצוא אוצר ("הסוד של אי הקופים"), להשיג את הבחורה (במקרה הזה היא מושלת האי הקשוחה, איליין, שממש לא צריכה שיצילו אותה) ולהביס את פיראט הרפאים/זומבי/דמון לה צ'אק.
המשחק הראשון היה להיט, המשחק השני היה להיט עוד יותר גדול והסתיים בקליפהאנגר מוגזם וחסר פשר שהיה סוג של פרודיה על הסוף של "האימפריה מכה שנית". אלא שב-1995 היוצר של המשחקים עזב להקים חברה משל עצמו וסדרת הקאלט שיצר נאלצה להמשיך בלעדיו
המשחק הראשון היה להיט, המשחק השני (LeChuck's Revenge) היה להיט עוד יותר גדול והסתיים בקליפהאנגר מוגזם וחסר פשר שהיה סוג של פרודיה על הסוף של "האימפריה מכה שנית" (המשחק היה של חברת LucasArts ולכן רפרנסים לפרנצ'ייזים האחרים של ג'ורג' לוקאס הייתה עניין שבשגרה). אלא שב-1995 היוצר של המשחקים, רון גילברט, עזב להקים חברה משל עצמו. עד לתחילת שנות ה-2000 הוא שיחרר שם אינספור משחקים לפעוטות שלא עשו חסד עם מגוון היכולות שלו ככותב ומעצב משחקים, וסדרת הקאלט שיצר נאלצה להמשיך בלעדיו.
The Curse of Monkey Island, המשחק השלישי שנעשה ב-LucasArts על ידי צוות אחר, היה משחק מצוין ואהוב, אף שליוצרים לא היה שום פתרון איך להמשיך את הסוף הסוריאליסטי של המשחק השני ולכן הם פשוט התעלמו מהקליפהאנגר באלגנטיות. אלא שכאשר Curse of Monkey Island יצא השנה כבר הייתה 1997 והקווסטים היו בדעיכה.
שילוב של שיפור ביכולות של משחקים בז'אנרים אחרים לספר סיפור (שנה מאוחר יותר יצא Half Life הראשון והציב סטנדרט חדש לגמרי לנרטיב במשחקי יריות, למשל), של העובדה שברגע שאתה יודע איך פותרים קווסט אז אתה פשוט יודע איך פותרים אותו (כך שמדובר במשחקים שמשחקים פעם אחת וזהו) וגם של שורה של קווסטים עם הרבה הייפ ואיכות ירודה שיצאו לשוק באמצע שנות ה-90 והורידו את המותג של הז'אנר בכלליות.
Curse עוד מכר סביר, אבל הקווסט הבא של LucasArts שנקרא Grim Fandango נכשל בחנויות, אפילו שהפך לתופעת קאלט עצומה. בשנת 2000 הגיע משחק המשך נוסף, Escape from Monkey Island, הפעם בתלת-מימד מגושם שלא שיחזר את הקסם הדו-מימדי המצויר של המשחקים הקודמים והיה כישלון שסתם את הגולל על הסדרה ועל הז'אנר בבית לוקאס בכלל. היה זה הקווסט האחרון (מתוך עשרות, מאז שנות ה-80) ש-LucasArts פיתחה עצמאית.
מכאן ואילך הז'אנר המשיך לחיות באופן כמעט בלעדי בשוליים של התעשייה. במשחקי חובבים, שחלקם לפעמים הפכו לחברות משחקים מסחריות קטנות של ממש. אבל המותגים של "אי הקופים", כמו המותגים של קווסטים רבים אחרים נשארו קבורים במרתפים של חברות גדולות שמצבן התערער. ההפיכה האיטית של סצינת משחקי האינדי לתעשיה של ממש, גם ז'אנר הקווסטים חזר מן המתים. לפעמים בגלגול יותר מודרני ולפעמים שמרני במכוון. התהליך קשור להפיכתם של הכלים לפיתוח משחקי מחשב צנועים, ובהמשך גם פחות צנועים, לנגישים יותר.
אלא שבמקרה של LucasArts קרה דבר מעניין בהרבה: מי שהיו האייקונים של התעשייה בתחילת שנות ה-90 ולא מצאו את מקומם בה במשך שנים, פתאום המציאו את עצמם מחדש באינדי. כך היה לקולגה של גילברט, טים שייפר, שקפץ על עגלת האינדי בשלב מוקדם מאוד. החברה שהקים לאחר שעזב את LucasArts בסוף ימיה, Double Fine, למעשה התחילה כחברת משחקים במנגנונים הקלאסיים ועשתה כמה משחקי קונסולות שאפתניים ומוצלחים שלא מכרו מספיק בשביל לרצות את המשקיעים. ב-2012, למרות (למעשה, בגלל) שהם כבר היו חברה מבוססת עם רקורד עשייה טוב בהרבה מרקורד המכירה שלהם, הם עלו מוקדם על עגלת הקיקסטארטר ומימנו קווסט חדש "מבית היוצר של טים שייפר", Broken Age. בתשע השעות הראשונות של הקמפיין נאספו 400,000 דולר. בהמשך טים שייפר גם רכש את הזכויות לחלק מהקווסטים של לוקאס ושחרר אותם מחדש בגרסאות רימאסטר, עם התאמות לפלטפורמות מודרניות.
אחד העובדים בפרויקט של Double Fine היה לא אחר מאשר רון גילברט, הקולגה והחבר הוותיק מימי תור הזהב של הקווסטים. והנה, אחרי הסיבוב ב-Double Fine הוא הקים חברת אינדי משלו, Terrible Toybox, וב-2017 הוציא קווסט ראשון לגמרי ברוח המשחקים של פעם. כעת הוא מוציא את Return to Monkey Island, שנחת עלינו די בהפתעה שכן ההודעה הראשונית והטריילר של המשחק הראשון יצאו רק במאי האחרון, והנה המשחק המלא כבר כאן.
כאמור, הביקורות שהוא מקבל הן מצוינות, ומכריזות עליו כבר בתור המשחק הטוב ביותר בסדרה מאז שהסתיים הפרק הקלאסי בתולדות הסדרה (בין המעריצים קיים ויכוח מסוים האם זה כולל את המשחק השלישי או לא). אחד הדברים היפים כאן, מבלי להיכנס בכלל לטריטוריית הספוילרים, הוא שגילברט לא רק מתחיל את המשחק בדיוק מהנקודה בה הסתיים המשחק השני, לרבות הקליף-האנגר הידוע לשמצה שלו, אלא שהוא גם שומר על ההמשכיות העלילתית של המשחקים שנעשו ללא המעורבות שלו. והוא גם הביא את השחקן שדובב את גאיבראש (לראשונה אי פעם) במשחק השלישי, כך שזאת מתנה שממש מתחשבת לא רק במעריצים המקוריים אלא גם באלו שבאו קצת אחר כך.