ביום 05.07.2022 המשפט העליון נתן פסק דין על-פיו ייבוא מקביל לישראל הוא לגיטימי, כל עוד הוא לא פוגע בזכויות של סימני מסחר הרשומים בארץ על שם יישות מקומית, שאינה התאגיד הבין-לאומי.
ייבוא מקביל, הוא מצב שבו ישנו יבואן רשמי או יצרן בארץ של מותג בינ"ל, וגורם אחר מייבא גם הוא מוצרים מקוריים של אותו המותג לארץ, אולם ממקור אחר. המצב בישראל לפני פסק הדין שבנידון היה, כי ניתן לבצע ייבוא מקביל, גם במצב שבו ישנו סימן מסחר רשום בישראל, והדבר לא היה נחשב להפרה כל עוד לא דובר בזיופים או חיקויים.
כעת, ההחלטה של בית המשפט העליון קובעת הגבלות על ייבוא מקביל, אשר עלולות לצמצם את האפשרות לבצע ייבוא מקביל ולשנות את חוקי המשחק עבור יבואנים לישראל ובהמשך לכך אף להשפיע על התחרות וכפועל יוצא גם על מחירי המוצרים.
החלטתו של בית המשפט העליון בעניין "שוופס"
תקציר העלילה: חברת יפאורה היא בעלת הזכויות בסימן המסחר "שוופס" בארץ, זאת לאחר שרכשה אותן מתאגיד קדבורי הבין-לאומי. במקביל, חברת "בן שלוש" ייבאה לארץ מאוקרינה משקאות הנושאים את סימן המסחר "שוופס", אך חשוב לציין כי המשקאות יובאו מחברת בת של קוקה-קולה המייצרת משקאות באוקראינה ברישיון, מחזיקה את סימן המסחר "שוופס" באוקראינה כדין ולא מדובר בחיקוי או מוצר שאינו נחשב מקורי. זאת אומרת, עד ליום פסק הדין דובר במצב לגיטימי.
עם זאת, יפאורה התריעה בפני חברת בן שלוש, כי הייבוא המקביל מהווה הפרת סימן המסחר הרשום שלה בישראל, וכי אם לא תחדול, תנקוט נגדה בהליכים משפטיים.
ההליך החל בבית המשפט המחוזי, אשר קבע כי אין לראות בפעילות חברת בן שלוש כהפרת סימן המסחר וכי ייבוא מקביל הוא חוקי בישראל.
לעומת בית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון, בהחלטתו התקדימית משבוע שעבר, הפך בערעור את אשר היה מקובל עד כה בישראל וקבע (בדעת רוב), כי הפרקטיקה של ייבוא מקביל אינה מקובלת באופן גורף כבעבר.
העליון קבע, כי כעת לא ניתן לבצע ייבוא מקביל בלי הסכמת בעל סימן המסחר הרשום בישראל, זאת כאשר בעל הסימן הוא חברה ישראלית, ובמקרה זה לא ניתן לבצע ייבוא מקביל בלי הסכמת יפוארה.
מהו ייבוא מקביל לגיטימי?
בהחלטתו עומד בית המשפט העליון גם על השאלה מהו ייבוא מקביל לגיטימי, וקובע כי כאשר המוצרים המיובאים מוגנים בעזרת סימן מסחר בישראל יש מספר מקרים בהם לא מופרת זכותו של בעל הסימן: הראשון, כאשר בעל הסימן בארץ המקור הוא גם בעל הסימן הישראלי, השני, אם המוצרים נקנו במקור מבעלי הסימן הישראלי והשלישי, אם היבואנים קיבלו את אישור בעל הסימן הרשום בישראל לבצע ייבוא מקביל. בכל אחת מקבוצות המקרים הללו, ייבוא המוצרים אינו מפר את זכויותיו של בעל הסימן.
בהחלטתו העליון משנה באופן בסיסי את הפרקטיקות אשר היו נהוגות בישראל בעניין הייבוא המקביל, אשר אף היו מעוגנות בפסיקת בית המשפט העליון.
החלטת העליון קובעת בפועל כי סימן מסחר יכול לכלול זכות רחבה יותר מבעבר, רק מכוח העובדה כי החליף ידיים לחברה ישראלית, זאת מאחר שיהיה עדיף לבעל סימן מסחר, שהבעלות בו זרה, שהיישות שתחזיק בסימן המסחר תהיה ישראלית, כי במצב זה יהיו מגבלות על ייבוא מקביל והשלכות מסחריות על תחרות בשוק.
לאור ההחלטה של בית המשפט (בהעדר דיון נוסף בעניין), ניתן להניח כי צפוי שינוי באופן בו יבואנים בלעדיים ינסו לחזק את מעמדם בישראל, על ידי העברת זכויות סימני המסחר אל שמם, במטרה להימנע מייבוא מקביל ולשם מניעת תחרות בישראל.
המשמעות המשפטית והצרכנית של פסק דין זה עדיין לא ידועה במלואה ונדרש להמתין ולראות כיצד בתי המשפט יתייחסו להיבטים שונים בו.
יש להמתין ולראות את יישום הפסיקה בבתי המשפט בסיטואציות השונות לדוגמה במקרים של העברת בעלות בסימן המסחר תחת הסכם מסחרי. יש לראות מה תהיה המשמעות הצרכנית של צעד כזה, אשר יש בו נקיטת עמדה של המותג הבין-לאומי נגד ייבוא מקביל, זאת בעיקר בצל המאבק העולמי ביוקר המחייה, כאשר בכל מקרה נראה כי מדובר ברעידת אדמה בשוק הייבוא.
עו"ד אורן מנדלר הוא שותף וראש מחלקת ליטיגציית קניין רוחני במשרד לוצאטו עורכי דין מקבוצת לוצאטו, קבוצת הקניין הרוחני המובילה בישראל. עו"ד קובי אגר הוא עו"ד לקניין רוחני בקבוצת לוצאטו.