לאן נעלם הפיד שלי בטוויטר? באינסטגרם? לאן ברחו התמונות של החתולים, העוגות המוגזמות והקעקועים? אני רוצה לברוח ואין לי לאן. המתכונים, הממים, הבדיחות, כולם נחטפו; מפנים את מקומם לאקטואליה, לסוגיות הבוערות, להפגנות, לדיונים פוליטיים.
רשתות חברתיות הן לא רק מרחב חברתי, הן גם אסקפיזם טהור ובריחה מהמציאות, מהעבודה, מהילדים, מהשיחה המטרחנת עם השכנה במעלית. הן עולם אחר שאנחנו יכולים להישאב אליו בלחיצת כפתור מהירה. ובימים כתיקונם, אני שומרת על האסקפיזם מכל משמר. לפי ויקיפדיה, אֶסְקֶפִּיזְם (או בורחנות בעברית) היא הסחת דעת נפשית, באמצעים שונים (כגון בידור, בילוי, צריכת סמים ועוד), במטרה "לברוח" ממצבים שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות היומיומית. מה יותר הסחת דעת מאשר גלילה בפיד?
גם אם הייתי רוצה לצמצם את הפיד שלי לאקוצ'יימבר הקטן והצר ביותר - אי אפשר להתחמק. אם אבלוק את כולם אחרי מי יישאר לי לעקוב?
ואני גם מאמינה בפעולה הפשוטה של בלוק והייד. לא תמיד ולא באופן קטגורי, אבל כזה שעושה נעים בלב ובפיד. כי האקט של הבלוק במהותו אקט של שימור עצמי ו-well being. ברור למה אנחנו בולקים אנשים, יתרה מכך - זו היעלמות עם לגיטימציה חברתית. בליקה של אקסים, קולגות מעבודה שהסתיימה באופן לא חיובי, אנשים שהתקשורת איתם מעוררת בנו רגשות שליליים עמוקים - היא ניצול נכון של הטכנולוגיה.
כל פעם לפני בחירות הייתי מנקה קצת את הפיד שלי. עושה הייד בפייסבוק, בולקת מדי פעם אנשים מתלהמים בטוויטר ומאנפלת בלי לחשוב פעמיים באינסטגרם. עושה לי נעים בבריחה. הייתי בולקת אנשים שעצם הנוכחות שלהם והתכנים שהם מעלים היו מעוררים בי רגשות כל כך שליליים שהייתי מעדיפה למחוק אותם מעל פני הפיד אבל בקטנה - משאירה לי פתח לדעות שאני פחות מסכימה איתם, כי גם במציאות האסקפיסטית - היה לי חשוב להכיל דעות של אחרים.
הפיד שלנו הוא העולם כפי שאנחנו רוצים לראות אותו. אני אוהבת חתולים, מוזיקה ואופנה ואני אמא ושמאלנית ואוהבת אוכל. החברים שלי, הפיד שלי והאקוצ'יימבר שיצרתי לעצמי ברשתות חברתיות בהרבה מובנים משקף את זה. עכשיו האקוצ'יימבר שלי, מה שאמור להיות כר פורה להפגת שעמום והכחשת המציאות, הפך פתאום לטריטוריה סוערת ולא מוכרת.
פעולת הגלילה היום בטוויטר או באינסטגרם מזכירה יותר גלילה באתר חדשות, רק שפרצופים של פוליטיקאים מחליפים את פרצופים מוכרים של החברים והמשפחה שלי
אלה לא אנשים שאני לא מסכימה איתם שמציפים לי את הפיד. אלה אנשים שאני חולקת איתם אידיאולוגיה, ערכים והשקפת עולם. אני לא יכולה לבלוק אותם מהסיבה הפשוטה שאי אפשר להתעלם ממה שקורה, גם אם הייתי רוצה לצמצם את הפיד שלי לאקוצ'יימבר הקטן והצר ביותר - אי אפשר להתחמק. אם אבלוק את כולם אחרי מי יישאר לי לעקוב? חתולים. תמיד יהיו חשבונות של חתולים.
אבל עכשיו? עכשיו אין לאן לברוח. וזה גם לא הזמן לברוח ובטח לא הזמן לעשות בלוק על כל העולם. זאת המציאות החדשה שלנו. מציאות שכל הפיד באינסטגרם מלא בתמונות מהפגנות, של שלטים יצירתיים ואנשים שיצאו לרחובות להפגין על העקרונות שלהם. פעולת הגלילה היום בטוויטר או באינסטגרם מזכירה יותר גלילה באתר חדשות, רק שפרצופים של פוליטיקאים מחליפים את פרצופים מוכרים של החברים והמשפחה שלי. זו מלחמה על הבית, והיא מתרחשת גם בתוך הטלפון שלנו.