על בימת האודיטוריום של ה-JCC בפאלו אלטו עמדו בשבועות האחרונים שלושה מהאנשים המצחיקים ביותר בישראל - או כך לפחות סיפרו לנו. בתווך שבין ערן זרחוביץ׳ לאדיר מילר הגיעה לכאן גם רביטל ויטלזון-יעקבס, והקהל הישראלי נהר בהמוניו, כפי שהוא עושה בכל פעם שמגיע לוואלי אמן ישראלי. אם מישהו כבר טורח לחצות את האוקיינוס ואת כל אמריקה הצפונית כדי להגיע אלינו, ראוי שנפרגן. אחרי שנתיים של קורונה, דחיות וביטולים של ביקורים והופעות, גם מפגש עם ראובן של ״כמעט שבת שלום״ הוא בבחינת מצווה דאורייתא.
ה-JCC, ראשי התיבות של ה-Jewish Community Center, מהווה לא רק מקום התכנסות לישראלים של הוואלי אלא גם נקודת מפגש בינם לבין יהודים אמריקאים מהקהילה המקומית. אף פעם לא היה פשוט להיות ישראלי בחו״ל, אך הפער ההולך ומתרחב בין ישראל לבין יהדות ארה״ב (שהיא בפועל הרבה קהילות שונות, מגוונות ובעלות מאפיינים מיוחדים משל עצמן) מציב אתגרים חדשים בפני ישראלים באמריקה, וסיליקון ואלי אינו שונה במובן זה.
הישראלי הממוצע אולי חושב על עצמו כיהודי חילוני כשהוא מגיע מהארץ, אבל היהדות של רבים מאיתנו היא סוג של ברירת מחדל. הזהות היהודית של חילונים כמעט שאינה מאותגרת בישראל - הלאום בתעודת הזהות הוא ״יהודי״, החגים יהודיים, לוח השנה עברי, ולפיכך השאלה ״עד כמה אני יהודי?״ כמעט שאינה רלוונטית. השנים הראשונות של כל משפחה ישראלית בעמק הסיליקון הן תקופת הסתגלות גם למרחב ייחוס חדש.
היהדות של רבים מאיתנו היא סוג של ברירת מחדל. הזהות היהודית של חילונים כמעט שאינה מאותגרת בישראל - הלאום בתעודת הזהות הוא ״יהודי״, החגים יהודיים, לוח השנה עברי, ולפיכך השאלה ״עד כמה אני יהודי?״ כמעט שאינה רלוונטית. השנים הראשונות של כל משפחה ישראלית בעמק הסיליקון הן תקופת הסתגלות גם למרחב ייחוס חדש
בעוד כמה ימים ילבשו הישראלים בעמק הסיליקון לבן ויתכנסו לציין את יום הכיפורים. חלקם יגיעו לתפילה באחד מעשרות בתי הכנסת באזור; כמה מאות יגיעו לאירוע הקהילתי המתקיים כבכל שנה ב-JCC. יש כאלה שיישארו בבית בגלל המרחק, אחרים ילכו ברגל למרות המרחק, כפי שעושים רוב הישראלים המגדירים את עצמם ״יהודים״ בישראל, אבל רבים יניעו את רכבם ויעשו את הדרך בנסיעה. שמירה קפדנית של מצוות ההימנעות ממלאכה היתה מונעת מאלפי ישראלים כאן לציין את יום הכיפורים יחד עם חברי קהילה אחרים, ולכן הם נדרשים להכריע בין שני מנהגים (יש שיקראו להם ״הרגלים״) מנוגדים: הימנעות מנסיעה ביום הקדוש, והתכנסות בפורום רחב לכבודו. בקונפליקט הזה מנצחת בדרך כלל ההשתייכות הקהילתית, או כמו שהיה אומר ראובן: ״לשבת בחברותא ולא בבדידותא״.
רובם המכריע של הישראלים בעמק הגדירו את עצמם בישראל כחילונים. גם לאחר המעבר, ואפילו בחלוף מספר שנים, עבור רבים מהם ההגדרה לא שונה: כדי להגדיר את עצמך כ״דתי״ או אפילו ״מסורתי״ עליך לאמץ כללים, איסורים והתנהגויות המזוהות עם אורח חיים דתי: שמירת שבת, הקפדה על צריכת מזון כשר וכדומה. מתוך עשרות אלפי הישראלים בסיליקון ואלי, אחוז קטן מקפיד על לפחות אחד מאלה. אלא שרבים מהחילונים כאן מוצאים את עצמם קרובים קצת יותר למסורת מאשר בארץ: החילוניות הישראלית של עמק הסיליקון סופגת לתוכה בהדרגה אלמנטים מסורתיים, כמו למשל הקידוש בערב שבת. במדגם בלתי-מייצג שערכתי עלה כי אחוז גבוה מהישראלים שפותחים עם קידוש את ארוחת הערב של יום שישי, לא ערכו קידוש בחוג המשפחה לפני שעברו לכאן. לפחות חלק מהמשפחות הגיעו אל הקידוש דרך הילדים, שנתקלו בו במסגרת פעילות חברתית (כמו למשל בתנועות הנוער או במחנות קיץ) או בבית הספר היהודי.
View this post on Instagram
הפוסט של רביטל ויטלזון יעקבס מההופעה בפאלו אלטו
בתי הספר היהודיים הפרטיים בוואלי היו תמיד החלופה היקרה לחינוך הציבורי של הוואלי, שאיכויותיו הן מהיתרונות הבולטים של מגורים באזור. חינוך באוריינטציה יהודית מסייע בשימור הזיקה לשפה העברית ולתרבות העברית, אך מציף גם חלק מהפערים בין ישראלים ליהודים בתפיסת הזהות היהודית: רבים מהישראלים נחשפים ליהדות שאינה אורתודוכסית רק כשהם יוצאים מישראל. הקונספט של קיום מסורת יהודית ללא המסגרת הקשיחה של אורח חיים דתי עובד טוב יותר מחוץ לגבולות המדינה, ובתי הספר היהודיים מעניקים הזדמנות ייחודית לחוות מקרוב את המנעד והמגוון: באמריקה אפשר למצוא ״חמישים גוונים של כחול-לבן״. בכל זאת, בקרב הישראלים כאן יש רוב לאלה שבחרו לגור בוואלי כדי ליהנות ממערכת החינוך הציבורית - אולי התמורה המשמעותית ביותר למיסים הגבוהים.
עם פרוץ מגפת הקורונה, בתי הספר הפרטיים - וביניהם גם בתי הספר היהודיים כמו ״גדעון האוזנר״, בית הספר העברי SPHDS ותיכון ״קהילה״ - היו ממוסדות החינוך הראשונים שהחזירו את התלמידים לכיתות. לא מעט הורים ישראלים שקצו בהססנות של ראשי מערכת החינוך הציבורית וארגוני המורים, העבירו את ילדיהם לחינוך הפרטי, וכך נרשם עוד צעד בהתקרבות בין חלק מהישראלים ליהדות. אבל גם ללא תיווך של חינוך יהודי, ישראלים שממשיכים להגדיר את עצמם כחילוניים פלורליסטים מנהלים שיגרה שיש בה יותר נוכחות של מסורת יהודית מאשר זו של בני משפחותיהם בישראל.
יש משהו עצוב, כמעט מכעיס, בהכרה שרק אחרי מעבר מהארץ לחו״ל ניתן ללמוד באמת על היהדות בשלל גווניה וצורות הביטוי שלה. כולנו יודעים להצביע על האתגרים הכרוכים בנישואין וגירושין, הפעלת אוטובוסים ורכבות בשבת ובחגים, מגבלות הכשרות על ממכר מזון והסעדה, וכמובן היעדרו של יום מנוחה בו החנויות פתוחות והתחבורה הציבורית פועלת כסדרה. מעטים מהישראלים שלא חיו בחו״ל מבינים שבתווך בין היהדות ה״אורתו-דוסית״ לבין החילונות יש מקום לסוגים שונים של חוויה יהודית מעשירה ומספקת. רק בודדים בקרב הישראלים החילונים בוואלי מגיעים באופן קבוע לבית הכנסת (כנראה שאפילו מארק צוקרברג ביקר בבית הכנסת יותר פעמים מרוב הישראלים כאן), ומאידך רק מעטים לא מציינים את החגים היהודיים במסגרת קהילתית כזו או אחרת.
בעיניים ישראליות, העובדה שילדיו של צוקרברג ואשתו פריסילה (לא-יהודיה ממוצא סיני) מתפללים לפני השינה תפילה יהודית בניב המנדריני עשויה להיראות מוזרה וחריגה. גם התרומה הנדיבה של הזוג למוסדות יהודיים עשויה להיראות כמשהו ש״אמריקאים עשירים עושים״. אבל כאן בעמק הסיליקון לא צריך להיות שומר מסורת - או אפילו נשוי לבן-זוג יהודי - כדי לשמור על אורח חיים יהודי, והרעיון של תרומה כספית לפעילות קהילתית באוריינטציה יהודית אינו נחלתם של עשירים בלבד. בכלל, מוסד התרומה מקובל כאן הרבה יותר מאשר בארץ, וישראלים שנתקלים בו לראשונה מתקשים להתחבר לרעיון.
״יהודים תורמים כסף, ישראלים תורמים דם״, אמר לי חצי-בצחוק עודד חרמוני, משקיע ופעיל חברתי ישראלי שעמל רבות על חיזוק הקשר בין יהודים וישראלים. למיטב ידיעתי העניין לא הועמד עדיין למבחן, ובהחלט ייתכן שגם במבחן מנות הדם יתקשו הישראלים בסיליקון ואלי להצטיין. אבל בקרב הישראלים בעמק יש רבים - בעיקר מקרב הותיקים - שרואים את עצמם כמשתייכים לשתי קהילות: זו שיובאה מהארץ ועדיין מתגלגלת מצחוק מהבדיחות של אדיר מילרֿ, וזו הנבנית כאן, עם עין צופיה לציון (אולי עם מעט לחלוחית בעין) ונפש הומיה, קצת יותר יהודית מזו שעימה הגיעו לכאן מישראל.
גיא הורוביץ הוא משקיע הון סיכון, שותף מייסד בקרן DTCP