בעולמנו המוטרף תמיד חסרים לנו זמן ומשאבים. אנחנו ממהרים, מוצפים בגירויים, עוסקים במשימות רבות בו זמנית, ותוך כדי משחררים לאוויר אמירות כמו "אין לי זמן לנשום", "בחיים לא הייתי בכזה לחץ", ו"אני חולה בטרפת נפוצה".
החיים במסלול המהיר לקחו מאיתנו את היכולת לקחת פסקי זמן לעצמנו, ואם לעצמנו קשה לנו להקשיב, אז על אחת כמה וכמה יהיה לנו קשה להקשיב ולתת תשומת לב לאחרים. האקו סיסטם שלנו גס ואלים, האנשים עצבניים, וכפועל יוצא הם גם פחות שולטים בעצמם. חוסר הסבלנות הזה לא רק שלא משרת את המטרות שלהם, אלא אפילו פוגע בהם, ובסופו של דבר - גם בסביבת העבודה שלהם, שבמקום להיות נעימה ופרודוקטיבית - הופכת להיות מתוחה ולחוצה.
לפני כחמש שנים הוציא פרופסור אדם גרנט, מרצה מבריק וצעיר מאוניברסיטת וורטון, ספר שגרם ללא מעט הייטיקסטים ציניים ותחרותיים להרים גבה. הספר "תן וקח – גישה מהפכנית להצלחה" עסק בהצלחה מזווית מוזרה ולא צפויה - הוא עסק בנתינה.
פנקסנות בעבודה מובילה לבינוניות
בכל עשרות המחקרים שלו, שפורסמו במהלך השנים בכתבי עת אקדמאיים, עוסק גרנט במצויינות ומשמעות. לגרנט יש היסטוריה אישית של מצליחן מוזר שעבד קשה עבור ההצלחה שלו ונתקל בדרך בלא מעט קשיים והתקלות.
בספרו מחלק גרנט את כולנו, שכירים, עצמאיים ומנהלים בכל הרמות, לשלוש קבוצות: "הלוקחים"- כשמם כן הם - האנשים שתמיד ירצו לקחת מאיתנו משהו, או לחילופין למכור לנו משהו כדי להשיג לעצמם טובות הנאה. "המשווים" - האנשים שיתחשבנו איתנו על השקל, או על הדקה, ויהיו תמיד עסוקים בסחר חליפין של נתינה וקבלה. האחרונים הם קבוצת "הנותנים" - האנשים שמסייעים לנו בנדיבות לב מבלי לצפות לתמורה מיידית, או לתמורה בכלל.
אלו מאיתנו שהם נדיבים מטבעם ונותנים בלי חשבון יהפכו עם הזמן לאנשים מרירים ומתוסכלים. השחיקה תגרום להם להפוך ל"לוזרים", מכיוון שהם יעדיפו לתת לאחרים על חשבון הזמן שלהם
כמובן שכמו בכל טיפולוגיה, בכולנו יש את הפוטנציאל להיות שייכים לכל אחת משלוש הקבוצות האלה. ועדיין, לכל אחד ואחת מאיתנו יש נטיה טבעית חזקה יותר לאחת משלוש הקבוצות האלה, ומעבר לזה - בתוך תוכנו אנחנו הרי יודעים מה המניעים שלנו, ומה "יקפוץ" מאיתנו אם ידביקו אותנו לקיר.
גרנט נוהג לחלק למנהלים ממאות ארגונים מובילים בעולם שאלונים למילוי עצמי, שעוסקים בעיקר בהצלחה ארוכת טווח בחיים האישיים, בעבודה ובעסקים. השאלה המרכזית שעומדת בבסיס אותם שאלונים היא: "מי מהטיפוסים הללו הכי מצליחים בעסקים, ומי הכי מאושרים". התשובות מפתיעות בפשטותן, אך גם טריקיות.
מטבע הדברים, למקום השלישי בשאלת "מי הכי מאושר" הגיעה קבוצת הלוקחים. רובנו לא אוהבים להיות מנוצלים ולהיות במערכת יחסים לא הדדית, ולאורך זמן אנשים יתרחקו מקבוצת הלוקחים ויירתעו מלתת לה זמן, כסף, תשומת לב, או עזרה. למקום השני הגיעה קבוצת המשווים. מסתבר שפנקסנות שיטתית משאירה בפה טעם של בינוניות ומייצרת אמנם יחסים אינסטרומנטליים, אבל לא הרבה יותר מזה. עד כאן התשובות לא מאוד מפתיעות. ההפתעה העיקרית התגלתה במורכבות ההצלחה, או הכישלון, של אלו שנטייתם הטבעית היא לסייע לאחרים - קבוצת הנותנים.
קבוצת הנותנים התחלקה לשתי תת קבוצות, וזכתה גם במקום הראשון, וגם במקום הרביעי והאחרון. אלו מאיתנו שהם נדיבים מטבעם ונותנים בלי חשבון יהפכו, לאורך זמן, לאנשים מרירים ומתוסכלים. השחיקה תגרום להם להפוך ל"לוזרים", מכיוון שהם יעדיפו לתת לאחרים על חשבון הזמן שלהם, על חשבון המטלות שלהם, ויש סיכוי לא קטן שלא יעמדו ביעדי העבודה של עצמם מרוב ש"התפזרו" במהלך הנתינה.
גרנט ממליץ על שיטת "טובה של חמש דקות" - כלי לסיוע מהיר אשר אינו גוזל ממני כמעט דבר אבל מאוד עוזר לזולת: למשל להכיר לו אדם שיכול לסייע לו, או לתת לו טיפ מהיר על פודקאסט שיתרום לו ידע בסוגיה שמטרידה אותו כרגע
לעומתם, יש את קבוצת הנותנים שניחנו גם בנדיבות לב, אבל גם בשכל ישר. הם ישכילו לתמוך בחבריהם לעבודה באופן שגם יקדם גם את האינטרסים שלהם. איך? מתוך הבנת האקו סיסטם לעומקו, ומתוך הבנה שלתת בתוך ארגון יכול לענות על הצרכים, היעדים והאסטרטגיה של אותו ארגון.
אז האם הדתות הגדולות כמו הבודהיזם, הנצרות או היהדות, שמאמינות בנתינה לזולת ומטיפות לה לאורך אלפי שנים צודקות? יתכן מאוד שכן.
אבל יש עוד מימד שגרנט מתעסק בו במחקרים שלו, וזה מימד השמחה והסיפוק. "ראיית הזולת", הוא טוען, "סיוע ושמחה בהצלחת האחר, מוסיפות לנו סיפוק ותחושה של משמעות וערך". ואנו נוסיף: בתנאי שעושים הכל במודעות, בהגיון בריא, ולא מתוך צורך בריצוי, או חיפוי על מערכות יחסים עכורות והיעדר עמידה ביעדים".
איך מפגינים נדיבות לב בעבודה בלי להירמס
עירנות שקטה לסביבה - כשאני שואלת חברה לעבודה מה שלומה, אני שואלת מתוך מודעות, אני ממתינה לתשובתה, מקשיבה למה שנאמר וגם למה שלא נאמר, ל"מנגינה" המסתתרת בין המילים. ואם אני מרגישה שזה מתאים, אני גם יכולה לשאול בפשטות כיצד אוכל לסייע - ולסייע.
מודעות לתמונה הכוללת - כשאני מציעה עזרה אני עושה זאת כשאני יודעת שאני אכן יכולה לספק אותה. כלומר שיש ברשותי ידע, זמן, אמצעים ויכולת. להבטיח עזרה שלא ניתן לספקה מסבכת אותנו. תשאלו את בת הטוחן מעוץ לי גוץ לי.
Win-Win - ברור שקיימים מקרים בהם נדרש טוב לב נטו ואין לנו שום אינטרס, אולם במקרים רבים במקומות עבודה, המחשבה של "משחק סכום אפס" (Zero-Sum Game) לעומת מצב של Win-Win חשובה מאוד. עזרה ליחידה אחרת על חשבון היחידה שלי היא דבר הגיוני רק בהתאם לקונטקסט. לשאול "מה יוצא לי מזה", או לחשוב במונחים של "מחירים ורווחים" הופך אותי לא לאדם סוציומט, אלא לאדם חושב.
כלי חמש הדקות - גרנט ממליץ על אימון שריר הנתינה דרך מה שהוא מכנה: "טובה של חמש דקות". כלי לסיוע מהיר אשר אינו גוזל ממני כמעט דבר, אולם מועיל מאד לזולתי. בארץ קוראים לזה חיבורי מעגלים (נטוורקינג). היכרות עם אדם שעשוי לסייע לזולת, טיפ מהיר על פודקאסט שיתרום לו ידע בסוגיה שמטרידה אותו כרגע, או כוס קפה ומאפה לאדם עצוב בבוקר - כל אלה הם תרגול מצוין לנתינה ללא תמורה, וההרגל הופך לשריר גמיש שמאפשר,עם זמן ואימון, ביצועים משופרים ומעניינים.
(*) המלצת קריאה: "תן וקח"- אדם גרנט, גישה מהפכנית להצלחה,2017, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר