שמי ליאת חיון, ואני המנכ"לית של Eureka Security, סטארט אפ שגייס לאחרונה סיד מ-YL Ventures ועוזר לארגונים להגן על המידע שנמצא בשירותי הענן בהם הם משתמשים. עברתי את המסלול ה"קלאסי": מתכנית "תלפיות", הגעתי לשירות בגוף הסייבר של היחידה הטכנולוגית באגף המודיעין, והמשכתי משם לתפקידי ניהול בכירים ב"פאלו אלטו נטוורקס". אמנם הכרנו רק לפני משפט וחצי, אבל אם נדבר לרגע בכנות: אם הטור הזה לא היה כתוב בגוף ראשון נקבה, נדמה היה שאני "סתם" עוד יזם-סייבר-בוגר-8200.
וכיזמת בעולם הסייבר, אני מודעת באופן אישי וכואב לחלק מהקשיים שבהן נשים נתקלות בעולם ההייטק: כבר טעו לחשוב שאני אשת ה-HR ולא המראיינת הטכנית, הניחו שאני רק מתאמת את הפגישה ולא זו שמובילה אותה, אמרו לי בכנס "תודה על הסוואג, אבל מי פה יכול להסביר לי לעומקו של המוצר?", והביטו דווקא אל איש האופרציה שעובד איתנו כדי שיאשר את הצעת המחיר שהחברה שבראשה שאני עומדת, זה עתה קיבלה. למרות כל זה - התמזל מזלי להגיע להיות על המסלול "הנכון", ולהגיע למקום שבו אני נמצאת היום וזה לא משהו שאני לוקחת כמובן מאליו.
כבר טעו לחשוב שאני אשת ה-HR ולא המראיינת הטכנית, הניחו שאני רק מתאמת את הפגישה ולא זו שמובילה אותה, והביטו דווקא אל איש האופרציה שעובד איתנו כדי שיאשר את הצעת המחיר שהחברה שבראשה שאני עומדת, זה עתה קיבלה
תעשיית הסייבר אינה ייחודית בכך שהיא מדירה נשים, אבל בכל זאת למצוא נשים יזמיות בסייבר, זה אירוע נדיר. תעשיית ההייטק זו אחת מהתעשיות עם המספר הכי נמוך של נשים, בטח ובטח כשמסתכלים על תפקידי ניהול או על תפקידי ליבה טכנולוגיים. אפשר לדבר על מה גורם לזה: החל מהסללה לתפקידים ותחומי עניין מסוימים בגיל צעיר, דרך היחס של מורות ומורים בגילאי העשרה ועד ההשפעה העצומה שיש לשירות הצבא, בטח כשמדובר באחד התחומים הטכנולוגיים שהכי נהנים מה"תדלוק" של היחידות הטכנולוגיות בצה"ל. אבל החסמים לא קשורים רק לטכנולוגיה: באופן דומה לעולם הסייבר, גם עולם היזמות הוא עולם גברי למדי וקשה למצוא נשים יזמיות בצוותי ההקמה במרבית חברות הסטארט אפ שתפגשו.
רות ביידר גינסבורג אמרה, "בכל מה שתעשי, השאירי אחרייך עקבות", ולכן במסע הזה חשוב לי גם להשאיר עקבות לבאות אחריי, כדי להפוך את הדרך שלהן לברורה יותר, לשרטט תוואי דרך ברור שאפשר לראות גם מרחוק, לרתום גם את השותפים למסע, לדאוג ששפת השילוט תהיה מובנת ולהדגיש את סימני הדרך המוכרים.
תוואי הדרך
יש סרטון מקסים שבו מבקשים מילדי וילדות בי"ס בריטיים (ששפתם האנגלית היא בלתי ממוגדרת) לצייר A Pilot, A Doctor & A Firefighter, ומרבית הציורים הם של טייס, רופא ולוחם אש. לאחר מכן, המורות שואלות אם ירצו לראות את הדמויות האלו במציאות, ההפתעה הגדולה בסרטון היא ש-3 נשים נכנסות לכיתה: טייסת, רופאה ולוחמת אש. הפליאה בעיניהן של הילדות בכיתה הייתה ברורה ויחד איתה ההבנה שאלו נשים ממש כמו שהן יגדלו להיות. אני יכולה רק לדמיין לעצמי שהמצב לא היה טוב יותר אם הבקשה הייתה לצייר Software Developer, Team Leader או CEO, אפילו אם הקבוצה המדוברת הייתה מורכבת מקוראי וקוראות הטור הזה ולא מקבוצת בני ובנות 9. אם הדמיון שלנו מוגבל בבואנו לצייר ולקשקש כל מה שנרצה - איך אפשר לצפות ממנו להתנהג אחרת בבואנו לדמיין מה נרצה להיות?
לכן, יש משמעות להנכחה של נשים בתפקידים כאלו במרחב הציבורי. יש חשיבות לייצוג שוויוני בכנסים, באירועים כמו "שבוע הנערה" שהתקיים לא זמן, ולטורים כמו זה. המעשים האלו הופכים את תוואי הדרך לברור בהרבה ומאפשרים לאחרות לצעוד בה עם פחות חששות מהלא-נודע.
השותפים למסע
קשה היה לפספס שהקפדתי על שפה שוויונית לאורך מרבית הטור הזה, ולחלקכן אולי צרם שדווקא כאן בחרתי להתייחס לשותפים למסע ולא לשותפות (החשובות גם הן!) אבל בחלק הזה, הייתי רוצה לדבר דווקא על השותפים הגברים - בהיותכם קו-פאונדרז, ראשי צוות, מפתחים, משקיעים או לקוחות - אתם חלק חשוב מהיכולת שלנו להצליח כנשים וכתעשייה.
אחד הדברים הראשונים שלומדים בקורס צלילה הוא שבשום פנים ואופן אסור לצלול לבד. בעוד שצלילה ספורטיבית היא ברובה פסטורלית ושלווה, כשמשהו מסתבך - חשוב שיהיה בסביבה צוללן נוסף. כך, תוכלו לחלוק באוויר כשמיכל אחד נגמר, תוכלו לוודא מהצד שאף אחד מכם לא יסתבך באף סלע ותוכלו להרים אחד את השנייה למעלה אם מישהו מכם שוקע. יש מעט מאוד רגעי פאניקה בחיים כמו הרגע שמסתכלים ימינה ושמאלה ולא רואים את הבאדי במהלך הצלילה, והקלה עצומה כשהוא פתאום מופיע בזווית העין. בשותפויות הטובות באמת - התחושה הזו הדדית.
באופן דומה, השותפים שלי למסע - גם עכשיו וגם בעבר, גם בבית וגם בעבודה - הם שותפים שווים ודואגים לאותם דברים בדיוק: לגבות אותי כשצריך, להעניק לי פרספקטיבה חיצונית, להרים אותי כשאני למטה, ולתת לי את הביטחון להתקדם מבלי לחשוש.
נסו להיזכר מי מסכמות את הישיבות אצלכן במקום להיות משתתפת פעילה בדיון עצמו, או מי ארגנה את ההאפי-אוור הצוותי האחרון במקום להשקיע עוד שעה בפתרון הבאג המורכב ההוא
אבל בשותפויות רבות המצב הוא אחר - לא כולן זוכות לאותה תמיכה או מעטפת, וכל עוד השינוי שנדרש יידרש רק מאיתנו הנשים, זה לא יהיה שינוי אמיתי. בתוך שותפויות שוויוניות וחברות שוויוניות, השיוויון הזה חייב לבוא לידי ביטוי גם באופן יומיומי באופן שבו אנחנו מתנהלים. חושבים שאני טועה? נסו להיזכר מי מסכמות את הישיבות אצלכן במקום להיות משתתפת פעילה בדיון עצמו, או מי ארגנה את ההאפי-אוור הצוותי האחרון במקום להשקיע עוד שעה בפתרון הבאג המורכב ההוא.
שפת השילוט
קשה להתחמק מכך שהשפה העברית היא שפה מגדרית, וכשהצורה הסתמית (או ה"דיפולטית") היא בלשון זכר, לא פלא שנשים מרגישות שזה לא מדבר אליהן. ליטרלי. כמו הזמנה גנרית למסיבה בקבוצת וואטסאפ, נראה שלא נעשה מאמץ מיוחד לוודא שנשים מרגישות שהן מוזמנות למרחב הזה ורצויות בו. הספרות מקצועית, תיאורי משרה, מאמרים וכתבות, או דוגמאות שניתנות בכנסים - לא מכוונים למאזינות או לקוראות.
זה לפעמים מרגיש מעיק ודורש תשומת לב שלרובינו בטח אין, אבל ממש כמו שלהסתובב בעיר זרה נעשה קל בהרבה אם שפת השילוט מובנת, ההבדל הקטן הזה הוא מה שיכול לגרום למישהי בצד השני להתמצא בסביבה ולהרגיש שמדברים אליה.
רק לפני מספר שבועות השתתפתי בכנס ישראלי בנושא סייבר שניכר שמארגניו השתדלו לייצג המגוון המגדרי, מבלי להתפשר על איכות המשתתפים והמשתתפות, ולמרות מירב המאמצים, נראה שעוד יש לנו דרך ארוכה בייצוגן של נשים בשיח ההייטק - מרבית הדוברות והדוברים התייחסו ל"עובדים" בהייטק או ל"מנהלי אבטחת המידע" בארגונים השונים, ואפילו כשהקפדתי לתת דוגמאות גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה החליט אחד האחראים לומר לי ש"היה אחלה. אבל תגידי - למה לדבר בלשון נקבה? את סתם מגבילה את עצמך ל-50% מהאוכלוסייה". אם התפיסה היא שלדבר בלשון זכר במשך הרצאה שלמה זה לדבר אל "כולם", לא פלא שנשים רבות לא מצליחות למצוא את דרכן בתעשייה הזו.
סימני הדרך המוכרים
כבר הרבה מאוד זמן שאני מקפידה להדגיש את העובדה שיש לי משפחה - גם בצוותים בהם אני עובדת וגם באופן פומבי. אם פעם נשים היו מנסות להתחמק החוצה בשקט כדי לא למשוך תשומת לב, אני דואגת להגיד לכולם להתראות בשעה 15:00 כשאני יוצאת להוציא את נועם, בת הכמעט-3 שלי, מהגן. היא גם חלק חשוב מהזהות שלי באונליין ומופיעה בלא מעט מהפוסטים בהם אני מדברת על האתגרים בעבודה מהבית או בחשיבות של קבלת תמיכה מהמשפחה. אבל זה לא מגיע בלי מחיר. כבר קיבלתי שלל תגובות על תמונות שלי עם נועם: החל מכאלו שחושבים שאני עושה שימוש ציני כדי לקבל לייקים ועד חברים שרמזו לי בנימוס, מנסים באמת ובתמים לעזור, שזה גורם לי להראות פחות מקצועית. אבל פעם בכמה זמן, מגיעה הודעה קטנה או תגובה שהופכת את הכל לשווה את זה - כמו מועמד ששמח לראות שגם אנחנו הורים צעירים כמוהו, או עמיתה לשעבר שהפוסט נתן לה אומץ לצאת לדרך חדשה.
כבר קיבלתי שלל תגובות על תמונות שלי עם נועם, בתי: החל מכאלו שחושבים שאני עושה שימוש ציני כדי לקבל לייקים ועד חברים שרמזו לי בנימוס, מנסים באמת ובתמים לעזור, שזה גורם לי להראות פחות מקצועית. אבל פעם בכמה זמן, מגיעה הודעה קטנה או תגובה שהופכת את הכל לשווה את זה
לא מעט כבר שאלו אותי איך נראים חייה של מנכ"לית ואיך בכלל גורמים לכל הדבר הזה לעבוד. זה נשמע כל כך זר ומנוכר עד שאפילו סימני הדרך הקטנים ביותר - כמו היכולת להישאר בבית עם ילדה חולה - יוצרים פתאום תחושה של הזדהות, ושבעצם זה לא כ״כ שונה מהחיים שכולנו מכירות.
ובדיוק כמו שחשוב לי להראות את הצד המשפחתי כלפי חוץ, חשוב לי לא פחות להראות את הצד המקצועי כלפי המשפחה. ההשפעה של זה היא רחבה: ההורים שלי, שחוו עולם אחר לחלוטין ומיושן בהרבה, כבר יודעים טוב-טוב איך לענות לכל אלו ששואלים מי דואג לנועם כשאני בחו״ל (כן כן, אין מספיק facepalm בעולם). לעומת זאת, עבור נועם זה כבר טבעי לחלוטין, והיא כבר תדע להגיד לכם בעצמה ש״אמא עושה משהו חשוב במחשב ולא מפריעים לה עכשיו״.
כל האלמנטים האלו - להראות את תוואי הדרך, לרתום את השותפים למסע, לשנות את שפת השילוט ולהדגיש את סימני הדרך המוכרים - לא יספיקו לבדם והם רק חלק קטן מהשינוי שביכולתנו לעשות, אבל כמו מסעות רבים, גם זה מתחיל בצעד אחד קטן.