הסטטיסטיקות על הטרדה מינית ואלימות כלפי נשים בעולם התעסוקה מטרידות. לפי ארגון הבריאות העולמי אחת מכל שלוש נשים עברה בחייה הטרדה מינית, ואחת מתוך חמש עברה אונס. וזאת עוד בזמן שההגדרה של "הטרדה" אינה כוללת אירועים שלא התלוננו עליהן, או את התחושה הלא נוחה שכולנו מכירות והיא בלתי ניתנת להסבר סטטיסטי.
קמפיין ה"מי טו" שהתחיל בארה"ב והתפשט בכל העולם, ניסה ועדיין מנסה "להעביר את הבושה לצד השני". לעודד נשים לספר על הטרדות שחוו ולהעביר מסר כי אין לי מה להתבייש בעובדה שהוטרדתי, מי שאמור להתבייש הוא המטריד.
המסר הזה מחלחל גם למקומות העבודה: הנהלים השתנו, מפגשים עודנו וצומצמו, דלתות נותרו פתוחות בפגישות - ובכל ארגון כיום יש הדרכות ועיסוק בנושא. על כך בוודאי יש לברך.
רגשות ודחפים למיניהם אינם עולים בקטגוריה אחת עם ארגונים מסודרים והיררכיים. אבל אנחנו יצורים הוליסטיים, ואיננו יכולים לעשות ניתוח להפרדת רגש, פגיעות, כאבים או יצרים מהפן הפרודוקטיבי שלנו
אבל אנו מציעות תזה לפיה המטוטלת נעה כה חזק, שהיא מחמיצה פן שלם באישיותם של בני האדם. טיפול בתופעה חברתית, בעלת שורשים כה עמוקים, אינה יכולה לדעתנו להיות מטופלת אך ורק על דרך האיסור והשלילה.
תיאוריית האדם השלם
מיניות היא חלק מאיתנו, כבני אנוש, כך ברא אותנו הטבע. יש לנו שכל, רגשות, גוף, נשמה ויצרים. המילה י.צ.ר בשפה העברית היא שורש המתייחס הן ליצירה: כתיבה, ציור, בנייה - והן למין, שהוא אבן בניין חשובה ב-דנ"א שלנו.
במאה ה-20, מעידן המהפכה התעשייתית ועד לימינו אנו, ארגונים נבנו ונוהלו מתוך חשיבה אינסטרומנטלית: מבנים, תהליכים, סדר ומשמעת, פסי ייצור בדומה לאילו המוגחכים בסרט "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין. במפעלים הללו, רגשות הודחקו והם עדיין מודחקים. כולנו מצווים להגיע לעבודה לאורו של המשפט: "בואו נקיים - ותשאירו את הבעיות שלכם בבית". רגשות, בעיות ודחפים למיניהם, אינם עולים בקטגוריה אחת עם ארגונים מסודרים והיררכיים, ועלינו להגיע ערוכים לבצע את המשימות שנשכרנו עבורן.
אבל אנחנו יצורים הוליסטיים, ואיננו יכולים לעשות ניתוח להפרדת רגש, פגיעות, כאבים או יצרים מהפן הפרודוקטיבי שלנו. מה שלא ניתן להחצין ואסור לעסוק בו, מוסתר - אבל לא באמת נעלם. הוא מחמיץ, הופך מעופש, יש לו ריח רע ותופעות לוואי.
זה נכון לקושי נפשי, לבעיות בבית, להתרגשות גדולה - וזה נכון למיניות.
קמפיין ה"מי טו" עשה לנו שירות מצוין והעלה את רמת המודעות לקשר בין הטרדה מינית לאלימות, אולם יש לו גם תופעות לוואי פחות נעימות והגיע הזמן לדבר גם על זה
אז כן. בעולם האמיתי לבני אדם יש רגשות, יצרים ודחפים. ארגונים מנוהלים ונוצרים באמצעות אנשים, וכשיש קבוצות של אנשים באותו מקום, יש להם מערכות יחסים שכוללות רגשות, נעימים יותר ופחות, ובהם גם משיכה או דחיה מינית.
הסדרת החוק כחלק מהשינוי החברתי ההכרחי נעשתה באמצעות סדרה של איסורים: הדרכות למניעת הטרדה מינית הפכו לחלק מהשגרה והעוסקים במשאב האנושי מטפלים, על פי חוק, במקרים שבהם הוגשה תלונה, או שקיימת שמועה מבוססת על ניצול. בהיבט הזה, קמפיין ה"מי טו" עשה לנו שירות מצוין והעלה את רמת המודעות לקשר בין הטרדה מינית לאלימות, אולם יש לו גם תופעות לוואי פחות נעימות והגיע הזמן לדבר גם על זה: על האווירה של חשש בחדרי הישיבות, על ההימנעות של גברים ו נשים לשבת ביחד בחדרים סגורים, מפחד של "מה יקרה" או "מה יגידו", גם אם לא קורה שום דבר, ובפינות הקפה הוכחדו הרבה מהשיחות הבלתי פורמאליות בין עובדים, מהפחד לקבל פרשנות מוטעה.
כל זה מיוחס לעובדה שאנחנו בתקופת מעבר, תנועת מטוטלת הכרחית לאחר מאות שנות ניצול ואפליה. ברור ומעוגן בחוק הציווי של "מה לא", אולם עדיין לא ברור על דרך החיוב מה, ואיך כן. איך אנחנו יכולים להתמודד במקומות עבודה עם זה שאנחנו יצורים מיניים ובאופן טבעי קיימת בינינו משיכה, מה ניתן לעשות איתה כדי שלא תנהל אותנו ומהם הכלים העומדים לרשותנו לצורך ניהול סיטואציות מאתגרות בין גברים ונשים. ואנחנו מדברות על פיתרונות יותר יצירתיים מאשר לעבור חדר, מחלקה או אפילו להתפטר, על מנת להימנע מסיטואציות מביכות.
מיניות וארגונים, כמה נקודות למחשבה:
בואו נדמיין עולם בו מיניות בארגונים אינה מהווה נושא מביך לשיחה ויש הבנה והכרה בעובדה שאנחנו יצורים מורכבים, ומשיכה פיזית היא חלק ממפרט היצור שלנו:
-
אנחנו בני אדם, מיניות היא חלק בלתי נפרד מאיתנו (וטוב שכך).
- כשאנחנו הולכים לעבודה כל החלקים שלנו הולכים איתנו, אי אפשר להשאיר כמה בבית.
- משיכה מינית היא דבר בריא, אבל לא תמיד ניתן, או רצוי, להביא אותה לידי ביטוי.
- כפייה או הטרדה של חברים לעבודה איננה ראויה בשום צורה ואינה חוקית.
- ארגונים עוסקים כיום בעיקר ב"מה לא", כי הם לא יודעים כיצד לענות על השאלה "מה כן".
- תרבות ארגונית המענישה התנהגות לא הולמת היא הכרחית, אולם כדאי שהיא תהיה מלווה בתרבות שיח אותנטית גם על נושאים מביכים (ומשיכה מינית הוא רק נושא אחד ברשימה).
- משיכה פיזית בין אנשים מלווה פעמים רבות במשיכה אינטלקטואלית, ובמידה ואנשים מקבלים כלים נכונים, הם יכולים להתמיר את האנרגיה הזאת ולשחרר את המתח המיני, ובכך לאפשר תרבות שתומכת בבניה ויצירה.
- ותמיד לזכור ש"תרבות אוכלת אסטרטגיה לארוחת בוקר" והשאלה כיצד מנהלים ומובילים מקצועיים ינהגו סביב יחסי מגדר, תשפיע על איך ייבנה יחס הארגון לנושא.
על אף שהעיסוק במין נתפס בחברה שלנו גס או מביך, אנו סבורות כי הגיע הזמן לדבר על זה - בגלוי, וגם במקום העבודה. לא ניתן להפחית בעוצמת היצר. ממשלות והנהלות קמו ונפלו על זה, וארגונים עשויים להרוויח מעיסוק חיובי בתחום. להישאר רק במרחב ה"אסור", על פי חוק, חייב להיות צעד מודע של תקופת מעבר.
בעולם העבודה החדש רתימת האנושיות שלנו למיצוי יכולות וטיוב מערכות יחסים, חייבת להיות חלק מהשיח ומוטב מוקדם מאשר מאוחר.
להרחבה בנושא האזינו לפודקסט "משחקות באש" ולפרק על מיניות בארגונים כאן.
נילי גולדפיין היא משנה למנכ"ל קבוצת נירם גיתן NGG, נרקיס אלון היא מייסדת שותפה של משחקות באש, דאבליו ומחברת רב המכר "אשה חיה"