אחרי יום עיון מלא ועשיר בהרצאות שהעבירו אנשי שיווק, מכירות, משאבי אנוש ומנהלים, אחת המנהלות המארחות סיכמה את האירוע במסר לקהל: "אם תיקחו רק דבר אחד מכל היום הזה, זה יהיה נהדר". יצא לי להרצות הרצאה סוגרת באירוע כזה וזה המשפט שבדרך כלל נאמר: "רק דבר אחד, קטן, שלקחתם. יהיה נהדר".
האמת? זה לא נהדר בכלל. אני לא חושב שזה נהדר לשבת מתשע בבוקר עד חמש, להשקיע כל כך הרבה זמן, כסף, תכנון, ולהגיד שאולי ניקח רק דבר אחד. זה מזכיר לי כששואלים מישהו איך היה התואר שלו באוניברסיטה, והוא עונה: "האמת, שהיו שניים שלושה מרצים שהיו ממש שווים את זה". באמת? שניים שלושה מרצים שווים שלוש שנים מהחיים? ממתי הנמכנו ככה ציפיות?
ההנחה שאנו מצפים להברקה אחת או שתיים בהרצאה מובילה אותנו לטרלול של צריכת מידע: קריאת כמה ספרים במקביל, צפייה מרובה בהרצאות טד, הקשבה להמון פודקאסטים, השתתפות בכנסים ובדיונים - כל פעולה שתוביל אותנו לתחושה שאספנו מכל דבר קצת.
ההנחה שאנו מצפים רק להברקה אחת או שתיים בהרצאה מובילה אותנו לטרלול של צריכת מידע: קריאת כמה ספרים במקביל, צפייה מרובה בהרצאות טד, הקשבה להמון פודקאסטים, השתתפות בכנסים ובדיונים - כל פעולה שתוביל אותנו לתחושה שאספנו מכל דבר קצת
השאלה היא מה בסוף נשאר מזה, מה בסוף הופך לשלנו? לצפות לקחת רק דבר אחד זה סוג של ויתור אל מול ההצפה המתמדת. עבדתי לאחרונה עם מנהלים בגוגל ישראל ודברנו יחד לקראת אורח מיוחד ומעורר השראה שהזמנו. ביקשתי מהם לנסות ולדמיין שזאת ההרצאה האחרונה שהם יזכו לשמוע בשנה הקרובה - כל מה שיש להם ללמוד, שינסו ללמוד ממנה. ההקשבה של כולנו הפכה להיות יותר דרוכה וממוקדת. אפשר להתרכז ולקחת הרבה יותר ממפגש טוב, בלי לשמור אנרגיה לאלה שיבואו מיד אחריו.
ניל פוסטמן, פילוסוף התקשורת הנודע (היורש של מרשל מקהולהן מ"המדיום הוא המסר") נהג לדבר על הרעש האינסופי וחסר הטעם שאנחנו מקיפים את עצמנו בו. זכרו, הוא אמר, 95% מכל דבר הוא הבל. מומלץ להגביל את כמות המידע שאנחנו סופגים, יותר מידי מידע זה מסוכן. אני מנסה את זה לאחרונה. יש לי ספר אחד שמלווה אותי בכל פעם. אני מתעמק, ומסמן וקורא סביבו ובאמצעותו.
אפשר לשבת מול הרצאה ביוטיוב וללמוד ממנה כמו מקורס שלם ואפשר לתת גם לה לחלוף לידנו. המרדף האינסופי אחרי מידע נוסף מתעלם מכל מה שצברנו עד כה בחיים כי אנחנו לא נותנים שהות למי שאנחנו ולמה שהפכנו - לנהל דיאלוג אמיתי עם מה שאנחנו נחשפים אליו
אפשר לשבת מול הרצאה ביוטיוב וללמוד ממנה כמו מקורס שלם ואפשר לתת גם לה לחלוף לידנו. המרדף האינסופי אחרי מידע נוסף מתעלם מכל מה שצברנו עד כה בחיים כי אנחנו לא נותנים שהות למי שאנחנו ולמה שהפכנו - לנהל דיאלוג אמיתי עם מה שאנחנו נחשפים אליו.
ללקט מידע על המייסד מהמרחב שממנו הוא מגיע
מחקר מרתק (כתב העת לאישיות ופסיכולוגיה חברתית, 2002) בדק את היכולת של אנשים לאבחן אישיות של אדם שמעולם לא פגשו רק על פי מראה החדר שלו. אנשים ידעו לומר המון על אדם אחר הודות לביקור קצר בחדר/משרד שלו. כשאני משוטט במרחבים של ארגון גדול שאני בא לעבוד עם אנשיו אני מתבונן במרחב ובהחלטות האסתטיות שלו - הצבעוניות, תפיסת חדרי העבודה, המידה שבה הכל מחובר החוצה אל הנוף.
בנוסף לסריקה האסתטית, אני מנסה להבין מה תכננו המייסדים, ללמוד להכיר את הפילוסופיה שלהם ואת רוח הארגון. ברגעים האלה אני כמו האנשים האלה במחקר, מגלה את הרמזים שהשאירו אחריהם אנשים שמעולם לא פגשתי. תנסו את זה. זה סוג ההתבוננות הטבעית של אנשים שפועלים וחושבים כמו מייסדים.
אותם אנשים ממשיכים להתבונן, לבלוש ולשאול היכן שכולם כבר הפסיקו. עד מתי לעשות את זה? עד לנקודה שאנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לדבר את זה ולהבין את זה ולהרגיש את זה במושגים שלנו, במילים שלנו. זאת בעיקר שאלה של ריכוז ודריכות. אפשר לגמוע הרבה יותר מהמקומות שאנחנו צועדים בהם ממילא. זה מתכתב עם הקלישאה הנפוצה: "להפוך כל אבן", למה בעצם? כי רק אחרי שמפרקים אפשר להרכיב מחדש בדרך שלנו, או לפחות להיות שותפים לבנייה. משם כבר מתחילה דרך חדשה, מרגשת ולא נודעת. מקווה שנהניתם מהטור. אם לקחתם רק דבר אחד, זאת בעיה שלי, ואולי גם קצת שלכם.
אייל דורון הוא מומחה לחשיבה יצירתית, מוביל ארגונים בתהליכי ניהול וחשיבה אסטרטגית