"הבעיה הכי גדולה בדיאלוג היא שכל צד רק רוצה להשמיע ולא להקשיב, ולכן מדובר בשני מונולוגים בכלל", אמר פעם איש חכם, או אולי זו היתה אישה חכמה?, על אחת כמה וכמה כשזה מגיע לפוליטיקה ישראלית. אנחנו שומעים רק את עצמנו ודומים לנו. בואו, כולם הופכים בשבועות האחרונים למומחי משפט, דמוקרטיה ושוויון כי קראו את אותן כתבות והם ניזונים מאותם אנשים שמחזיקים בדעה זהה, שלפעמים יש לה כזה אקו, שהיא נשמעת כמו עובדה.
אז הנה שני הסנטים שלי, כמי שנחבטה בשנת 2020 בפוליטיקה הישראלית כראש סגל של שר בממשלה מורכבת בתקופת הקורונה, ולפני כן כמי שהתערבבה בקלחת התקשורת הישראלית במשך 12 שנים. אני מרשה לעצמי לכתוב גם כעורכת דין וגם כמי שחוותה קשת של תפקידים טכניים בתעשיית ההייטק הישראלית לאורך 20 השנים האחרונות, כולל גלי המשברים של 2000, 2008 וגם עכשיו בתפקידים בכירים יותר.
שנת 2020, זכורה לכולנו כשנה מורכבת מאוד - נפשית, כספית, פוליטית, בריאותית. פוליטיקה וכלכלה התערבבו בתוך בריאות, הקצוות התחדדו, חרדים אל מול חילונים, בעלי עסקים קטנים מול בעלי הקניונים הגדולים, מכוני הכושר, המסעדנים ומעל כולם - הילדים, הדעות היו מוצקות לכאן ולשם באותה מידה, וכולם צדקו וטעו. מתוך הממשלה, עבדנו 24 שעות ביממה (ואם היו יותר אני מבטיחה לכם שיזהר שי היה עובד יותר), כדי לתת קצת וודאות לעולם שלא ברור היה לאיזה מצב נתעורר בו מחר.
התגובות היו קשות, הדיונים היו אכזריים, החבל נמשך לכל קצה, לחצים גדולים מאוד הופעלו על ידי כולם, ובצדק. בתוך הקלחת הזו, למדתי ככל הנראה את השיעור הכי חשוב שאדם יכול ללמוד כחלק מתהליך התבגרות. אחת השיחות הכי קשות שהייתי שותפה להם בחיי ככל הנראה, התקיימה בזום עד השעות הקטנות של הלילה, וטילטלה את עולמי. אני לא אספר את תוכן השיחה, אבל רק אתאר שסופה היה לתוך כוס ויסקי, בוכה את נפשי מזעזוע וקושי.
כמה דקות לאחר אותה שיחה נוראית, דיברתי עם יזהר שי, שר המדע והטכנולוגיה, "השר שלי", כמו שנהוג לומר בסלנג הפוליטי.
יזהר אמר לי: "ראיתי שאת מאוד נסערת במהלך השיחה"...
שאלתי אותו בתגובה, "אתה שר המדע והטכנולוגיה, יושב בקבינט הקורונה, בשיחה עם איש שלא הניד עפעף כשאמר את המילים המזעזות שאמר, למה לא ניתקת? איך יכולת לשמוע את המשפטים האלו בלי לסגור את הזום, בלי לצעוק, לצרוח, ולהקיא על מי שיושב מהצד השני של שיחת הוידאו אחרי שדיבר? איך המשכת את השיחה? למה המשכת לשמוע אותו?".
יזהר אמר לי בפשטות את המילים הכי חשובות בשיח אמיתי ככל הנראה: "מאוד קל לדבר ולשכנע את המשוכנעים, לשוחח עם מי שמסכים איתך. האתגר הכי חשוב הוא להצליח לשמוע את הצד השני, לנסות לדבר איתו ולהגיע להסכמה, גם אם רק בחלק קטן מהדברים עם מי שלא מסכים איתך. זו העבודה האמיתית".
אנחנו נמצאים היום במצב דומה פוליטית, אחד הוא פשיסט, השני הוא בוגד, אחת היא טיפשה, השניה היא שונאת יהודים. התעוררנו לשגרה שבה מילים מוטחות לא בדיאלוג, אלא בטון שמזכיר טנטרום, מצד לצד. הייטקיסט ימני הוא מוקצה, הייטקיסטית שמאלנית היא פריבילגית. אין מפגש, אין שיח מכבד, יש אובדן עשתונות ואובדן כבוד בסיסי בין אנשים. אין דיון, אין דרך שבה אפשר לומר מילים בלי לקעקע דעה קדומה על עצמך אל מול ההמון הזועם, מכל צד.
למה כתבתי את כל זה?
כנראה כדי להזיז איזו מחט קטנה של שפיות בתוך התעשיה הזו. אולי כדי להזכיר לנו שמעבר לכל, אנחנו בני אדם, עם דעות שונות. פוליטיקה הרבה יותר מורכבת מהייטק, עולם התקשורת יותר אשלייתי ומגמתי מהייטק, קחו את שניהם, תוסיפו תחושה של אובדן השליטה והאגו, תוסיפו את הרשתות החברתיות שמציגות לנו מצג שווא שבו ההבדל בין דעה ועובדה מיטשטשים, והשגתם פילוג עמוק, קשה, נוראי, שדווקא עולם ההייטק שמקבל החלטות מבוססות דאטה בתוך החברות, נכנע בו לקיצון, ומוביל לסוף השיח.
מה הייתי רוצה שיקרה? ישבתי הבוקר עם משקיע הון סיכון ותיק שהביע בקשה אחת פשוטה, לנהל דיאלוג. שיחה פתוחה כנה ואמיתית פנים מול פנים שבסופה אפשר לא להסכים אבל גם לא לשבור את הכלים, ובעיקר לא להוציא אף צד כפשיסט, בוגד או עוכר ישראל. אפשרי? אשמח לשמוע רעיונות ולהרים את הכפפה הזו, להידברות בתוך התעשיה. האם תעשיית ההייטק הישראלית יכולה להיות זו שתעזור לאחות את הקרע במדינה במקום לפלג? דברו איתי, מבטיחה להקשיב.
הכותבת היא מורן לשם-בר, Chief Growth Officer ב-Dataloop וראש המטה של שר המדע לשעבר, יזהר שי