כבר תקופה לא קצרה שהמרחק בין המציאות הנשקפת בטלפון שלנו למציאות האובייקטיבית שאנחנו רואים בעיניים שלנו הולך וגדל. לרוב, הפער עוסק במראה שלנו עצמנו - מאוזני ארנב ושפם של חתול בסנאפצ'ט דרך פילטרים אגרסיביים שמוסיפים לנו נמשים, ריסים ושפתיים עבות ועד מנועי AI שמג'נרטים לנו גרסה משופרת ופנטזיונרית של עצמנו. כי למה לא לראות את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו רוצים להיראות, אם כבר אפשר לשנות את המציאות?
הצורך הזה הוא אנושי והגיוני, ויותר מזה - הוא לא חדש. בעת העתיקה היו משחות אוכרה שנמרחו על הפנים, בשנות ה-90 היה הפוטושופ של מגזיני האופנה. אבל נראה שלאחרונה אנחנו חווים עליית מדרגה. עכשיו, לא רק אנחנו צריכים להיראות יותר טוב בעיני עצמנו ובעיני אחרים, אלא גם כל מה שסביבנו, אפילו אובייקטים דוממים. אפילו הירח.
משתמש רדיט הסעיר את הרשת השבוע כשטען שחשף תרמית של סמסונג. החברה התהדרה בטכנולוגיית-על לצילום עצמים מרוחקים במיוחד (Space Zoom), ובאמת המוני משתמשים שיתפו תמונות מרהיבות של הירח שצולמו בטלפון ביתי פשוט. אבל אז בא היוזר ibreakphotos וקלקל את החגיגה. הוא ערך ניסוי מעניין: הוא הקרין על מסך המחשב תמונה מטושטשת למדי של הירח ואז צילם את התמונה באמצעות מכשיר סמסונג S23 אולטרה. הטלפון חידד את הירח המטושטש לרמות מבהילות, ויחד איתו את תפיסת המציאות הנכונה, האובייקטיבית שהיא שמכשירי טלפון כרגע לא מסוגלים לצלם את הירח במלוא הדרו. התמונה, הכריז היוזר, היא פשוט זיוף.
סמסונג נזעקה להגן על עצמה והסבירה את המנגנון שעומד מאחורי היכולות המרשימות להפוך דבר שאינו אמיתי לאמיתי. כן, הוא מבוסס AI, כן, הוא מבוסס על למידה של תמונות קיימות ולא רק של הצילום החדש, אבל עדיין יש פה גם זום-אין היסטרי, עדשות מתוחכמות ובגדול מדובר בחידוד התמונה שהצלם צילם - לא בזיוף. בקיצור, הם אומרים, גם זו אמת. פחות או יותר.
וזה באמת בסדר. אבל הבעיה היא שלמרבית האנשים אין את הכלים להבחין בין עיבוד רדיקלי לאמת אובייקטיבית. אנשים צילמו את הירח וחשבו שהמכתשים הנאים, המופיעים על המסך ב-50 גוונים של אפור, הם שיקוף נאמן לצילום שזה עתה יצרו. לפחות כשאנחנו מוסיפים פילטרים לפרצוף שלנו, אנחנו עדיין יודעים בדיוק שאלה לא השפתיים שלנו ושאין לנו נמשים.
הבעיה היא שלמרבית האנשים אין את הכלים להבחין בין עיבוד רדיקלי לאמת אובייקטיבית. לפחות כשאנחנו מוסיפים פילטרים לפרצוף שלנו, אנחנו עדיין יודעים בדיוק שאלה לא השפתיים שלנו ושאין לנו נמשים
המרחק שלנו מהאמת הולך וגדל לאורך ההיסטוריה. לפני מאתיים שנה קאנט ניסה להגיד לנו שאנחנו צריכים להפריד בין האובייקט לבין איך שאנחנו תופסים או חווים אותו, ומאה שנים אחריו הפוסטמודרניזם ילמד אותנו שאין אמת מלכתחילה, כי כולנו חיים נרטיבים שונים. אז מה היא האמת? איך שאנחנו רוצים לתפוס את הדברים? איך שאנחנו רואים את הדברים בעיניים שלנו? או בתור ברירת מחדל והיעדר תפיסת מציאות אחת, הדברים הם כפי שהם משתקפים בטלפון שלנו, כלומר, איך שאנחנו בוחרים להציג אותם לעולם?
ואולי הסוד הוא שבערך כמו שסמסונג אמרו - היעדר אמת היא לא שקר מוחלט. הרי בסוף הירח הוא אותו ירח. האמת יכולה להיות סילוף של המציאות; הצגת המציאות כפי שהיא - אבל דרך פילטרים שהופכים אותה לנאה יותר וקלה יותר לעיכול. אז מה אם הריסים שלך לא באמת כאלה ארוכים, והירח לא באמת מצטלם ככה. במציאות פוסטמודרנית שבה אין גבוה או נמוך, זה לא באמת משנה. מה שחשוב זה הפאן.