נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, הצהיר לפני שבועיים על ה-"moon shot" החדש - קידום מחקר הסרטן כפרויקט בעל חשיבות לאומית ועולמית והשקעת משאבים אדירה על מנת לקצץ ב-50% את התמותה מסרטן באמצעות אבחון, ניטור וטיפול יותר טוב במחלה.
60 שנה קודם לכן, הצהיר הנשיא ג'ון פ. קנדי על פרויקט הירח - ה-"moon shot" המקורי, שבו דיבר על החשיבות של לקחת את הידע האנושי המדע וההנדסה שלנו ולרתום אותם לטובת פרויקט בדיוני כמעט - לשים בנאדם על הירח תוך עשור. עוד הצהיר הנשיא המנוח, שאת הפרויקט הזה לא יעשו כי הוא קל להשגה, אלא דווקא כי הוא קשה להשגה. תוך 7 שנים מהצהרת קנדי, נחת האדם הראשון על הירח, ניל ארמסטרונג, שהיה גם, לא במקרה, אמריקאי.
האם היו מנחיתים אדם על הירח גם ללא הצהרת קנדי? כולנו, אני בטוח, נאמר שכן. ובכל זאת, פרק הזמן הקצר ממועד ההצהרה עד להגשמת החזון היה תוצאה ישירה של הגדרת יעד, שאפתני ככל שהיה, על ידי מנהיג העולם החופשי, והקביעה שזהו כוכב הצפון, לשם מכוונים את יעדנו. הוא לא הגדיר את האיך, אלא רק הצביע על המה, והסביר את הלמה. את כל השאר, האנשים הטובים והחכמים של נאס"א כבר הבינו לבד.
האתגרים הגדולים שניצבים לפני האנושות יכולים להיפתר מלמטה למעלה bottom-up או מלמעלה-למטה, top-down, אבל יש משהו בסיסי שחשוב להבין: לרעיונות לוקח זמן להבשיל, ולתהליכים לוקח זמן לקרום עור וגידים, ישנה ממש אבולוציה של תהליכים.
כשמטרה מסוימת, כמו הנחתת אדם על הירח, או ריפוי סרטן - היא מטרה רחוקה מאוד, הדרך להשגתה והגשמתה קשה אפילו לדמיון. כאשר ארבעה אנשים שונים יחשבו על חמש דרכים שונות להתחיל לדמיין אותה דרך, במקרה כזה - השוק החופשי ימנע מלהגדירה כמטרה שחשוב להשיגה.
מודלים קונבנציונליים שמסתכלים על פרופיל סיכון-סיכוי יחליטו שהשקעה כזו אינה כדאית וידלגו מעליה. ייתכן ותהליכים ימשיכו לקרום עור וגידים, אך בצורה רוחבית, מדורגת ואיטית להכעיס, אבולוציה של תהליכים שתוביל, אולי, לתגליות שונות שיובילו לפריצות דרך ובנקודה כלשהיא בעתיד המאוד רחוק תוביל להשגת אותה מטרה נכספת.
אני זוכר שבשלהי הדוקטורט שלי, בו חקרתי נושאים סבוכים בתורת המספרים המודרנית, שאל אותי כלכלן מפורסם - איך אתה מתרגם את הידע שלך לכסף? הסתכלתי בו, ובלי לחשוב יותר מדי עניתי: ״אני לא״. לא התעסקתי אז בחשיבות תרגום יכולות או ידע מדעי לכסף.
אני זוכר שבשלהי הדוקטורט שלי, בו חקרתי נושאים סבוכים בתורת המספרים המודרנית, שאל אותי כלכלן מפורסם - איך אתה מתרגם את הידע שלך לכסף? בלי לחשוב יותר מדי עניתי: ״אני לא״. אני לא מתעסק בחשיבות תרגום יכולות או ידע מדעי לכסף
שנים רבות אחר כך, אני עדיין סבור שהמסע שלי בעולם לא מוביל אותי לתרגם ידע מדעי לכסף, ויסלחו לי כל המשקיעים שהשקיעו כסף רב במיזם שהקמתי לפני 4 שנים, immunai. מטרתנו הייתה, ועודנה, פיתוח טכנולוגיה שנמצאת בחזית המדע, יש שיגידו שגולשת לתחום המדע הבדיוני, שתוכל לאפשר לנו עוד עשור ואולי רק עוד שני עשורים להגיע למשהו בעל משמעות. ממש כמו אז, להנחית אדם על הירח, להגיד – עשינו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות.
אני יכול להגיד לעובדים שלי, ואני יכול להגיד לדירקטוריון שלי שיש שתי אפשרויות - או שנצליח או שלא נצליח. רוב הסיכויים שלא נצליח. בהיבט הסיכון-סיכוי שלפיהן נבחנות חברות – המשימה שלנו היא moonshot, או אולי בעצם, היא immuneshot.
לכן, כשמנהיג העולם החופשי מכריז שבמשך חצי היובל הבא אחת מהמטרות הגדולות בעולם היא מציאת מזור לסרטן, הוא למעשה מעניק כנפיים לכל המדענים והחולמים שיודעים ששמו את המטרה הכי רחוקה שיש. כספים רבים יושקעו במטרה זו, וארגונים רבים יירתמו למטרה החשובה הזו.
מה עומד בדרכנו ובדרכן של קבוצות אחרות שינסו לרפא את הסרטן?
ראשית, ביולוגיה. סרטן איננו מחלה, כי אם שם כללי למגוון רחב של מחלות בהן תאי הגוף מתחלקים בצורה בלתי מבוקרת. השונות הביולוגית בין סוגים שונים של סרטן והעובדה, המשמחת בדרך כלל, שאנחנו שונים ביולוגית מספיק זה מזה, הופכת את הבעיה למורכבת מאד לפתרון באופן כללי.
שנית, תחרות במקום שיתוף פעולה. ככל הנראה יש היום עשרות אלפי קבוצות ברחבי העולם המנסות לפתח תרופות שונות בטכנולוגיות שונות לסוגים שונים של סרטן. ככל הנראה במספר סוגי סרטן נפוצים, כמו למשל סרטן התוספתן, סרטן המעי הגס, סרטן שד וסרטן שחלות, יש עשרות רבות של קבוצות שמתחרות ביניהן על פיתוח תרופה.
תחרות היא גורם מניע והשוק החופשי מונע על ידי תחרות. אבל, במקרים מסוימים, כאשר קבוצות שונות מצליחות לשתף פעולה באופן אופטימלי, יכולה להיות האצה משמעותית בדרך אל הפתרון. דוגמא מובהקת לכך רואים בהתמודדות שלנו עם נגיף הקורונה - תוך שנה היה חיסון
באופן כללי, תחרות היא גורם מניע והשוק החופשי מונע על ידי תחרות. אבל, במקרים מסוימים, כאשר קבוצות שונות מצליחות לשתף פעולה באופן אופטימלי, יכולה להיות האצה משמעותית בדרך אל הפתרון. דוגמא מובהקת לכך רואים בהתמודדות שלנו עם נגיף הקורונה. תוך שנה היה חיסון. זה היה שילוב של תחרות יחד עם שיתוף פעולה בין הרגולטור, קופות החולים, הרשויות הציבוריות והשקעות משמעותיות של כסף שהגיע ״מלמעלה״. ללא שיתוף הפעולה הזה, פיתוח החיסון והגעתו לציבור היה לוקח פי כמה וכמה.
שלישית, מנהיגות. כשיש מטרה שנראית כמעט חסרת סיכוי, הסכנה הכי גדולה היא איבוד האמונה שניתן להשיגה. מנהיגות אמיתית היא קביעת מטרות רחוקות ושאפתניות, לפעמים כאלה שנראות בלתי אפשריות, והכוונת הקבוצה להקצאת המשאבים הקיימים ולפעמים אלו שנראים שאינם קיימים למען השגת המטרה. מנהיגות כזו לא תמיד פופולרית, ולא תמיד זוכה להכרה, אבל היא מאפשרת לשינויי עומק לקרות. מנהיגות כזו יודעת לאפשר לפרויקטי moonshot לעשות קפיצות קוואנטיות ולהאיץ משמעותית תהליכים.
הצהרתו של ג'ו ביידן נוסכת בי אופטימיות: בואו ניקח אתגר קשה להפליא, נפשיל שרוולים ונשנס מותניים, ובואו נהפוך את העולם טוב יותר. האתגרים קשים מאד והדרך ארוכה ולא ידועה, אבל הגדרת המטרה, ה-moonshot, נקבעה, ועכשיו, נותר לצאת לדרך, ולהאמין שאפשר. וכן, אולי עוד כמה שנים נוכל להגיד שוב – צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות.
הכותב הוא: נועם סולומון, מנכ"ל ומייסד-משותף Immunai