גם אני התעשרתי כי בעלי בהייטק. הוא לא עשה אקזיט אבל התמזל מזלו להיות במקום הנכון בזמן הנכון כדי להיות עובד מספר 15 בחברה שהיום נסחרת. אז נפל עלינו סכום כסף לא קטן. לא 300 מיליון. וגם לא 30. אבל סכום נחמד לכל הדעות, גם אחרי מס. ושנינו עדיין עובדים ונמשיך לעבוד.
אנשים כמו שי-לי שינדלר ובעלה ליעד אגמון הם אנקדוטה. הם הקצה של הסקאלה של המתעשרים החדשים. הנובו-נובו-רישים כמו שנטע חוטר קראה לנו. לשינדלר היה אומץ להיחשף ולדבר על כסף ועל איך הוא משנה אותנו. מגדלים אותנו מגיל צעיר שכסף זה טאבו. לא מדברים עליו. אלא אם כן אלו ידיעות גיוס כמו באתר זה או באתרים הכלכליים. אבל אני לא שינדלר ואין לי אומץ להיחשף אבל אני כן חושבת שחשוב וצריך לדבר על מה הוא עושה.
כמו שקודם שנאו את ההיפסטרים, עכשיו הצייטגייסט מצווה לשנוא את ההייטקיסטים. לא קנינו דירה עם הכסף, אנחנו עדיין גרים בשכירות. גם לא קנינו טסלה אבל כן שדרגנו את האוטו למשהו שיתאים למשפחה עם שני ילדים והאופניים שלהם בתא המטען
להבדיל מליעד אגמון, אף אחד מאיתנו לא עשה מאמצים מטורפים כדי להשיג את הכסף הזה. אני בטח שלא. ולמרות שעדי אלטשולר (בראיון למוסף הארץ בשבוע שעבר) קראה לנו "קמצנים ויהירים" - כל החיים תרמנו כסף ואנחנו ממשיכים לתרום ולהתנדב, בדרך שלנו ובקצב שלנו וגם על זה אני לא מתנצלת.
כמו שקודם שנאו את ההיפסטרים, עכשיו הצייטגייסט מצווה לשנוא את ההייטקיסטים. לפי התקשורת אפשר לחשוב שאנחנו מקור הרוע וכל הצרות של מדינת ישראל בכלל ומדינת תל אביב בפרט. אנחנו קונים את כל הדירות, תופסים חניות עם הטסלות שלנו. לא קנינו דירה עם הכסף, אנחנו עדיין גרים בשכירות כי מחירי הדירות בשכונה שלנו מוגזמים לכל הדעות ואנחנו אוהבים לראות פלוס בחשבון הבנק. גם לא קנינו טסלה אבל כן שדרגנו את האוטו למשהו שיתאים למשפחה עם שני ילדים והאופניים שלהם בתא המטען.
אז איך הכסף שינה אותנו? אנחנו לא מסתכלים על העלות של האוכל. זה אומר לקנות גבינות ויין במעדנייה השכונתית בלי להתחשבן, זה אומר לאכול במסעדת מישלן כשאנחנו בחו"ל ולשדרג את מושבי הטיסה שלנו ב-8 יורו כדי שיהיה לנו קצת יותר מקום ברגליים.
זה אומר להזמין אוכל בלי חשבון כי אחרי שהילדים הולכים לישון אנחנו לא מבשלים כדי למלא את המקרר בקופסאות - אנחנו מבלים אחד עם השנייה או יוצאים. זה אומר לקנות בגדים בלי להסתכל על התווית ולקנות שמלה ב-600 שקל ממעצבת מקומית ולשמוח שהכסף הולך אליה ולא לאיזה קונגלומרט אופנה ענקי. זה אומר לשתות קוקטיילים במחיר מופרך של 54 ש"ח וללכת להופעות או מסיבות ולהזמין בייביסיטר בלי ייסורי מצפון. ובל נשכח גישה לרפואה פרטית כמובן.
לפי התקשורת אפשר לחשוב שאנחנו מקור הרוע וכל הצרות של מדינת ישראל בכלל ומדינת תל אביב בפרט. אנחנו קונים את כל הדירות, תופסים חניות עם הטסלות שלנו
אבל מה זה אומר מבחינה חברתית? להבדיל מהמעגל החברתי של בעלי שמורכב מחברים מההייטק, וחברים מהצבא והאוניברסיטה שעובדים בהייטק, החברות והחברים שלי לא עובדים בחברות הייטק. הם אקדמאים, פסיכולוגים, עיתונאים, עורכי דין ועובדי מדינה. זה אומר שכשאנחנו יוצאים הם יסתכלו פעמיים על מה הם מזמינים, ויגבילו את עצמם למשקה אחד או שניים אחרי בחינה מדוקדקת של התפריט. אני לא מסתכלת על המחירים.
אני רוצה לחשוב שאני מודעת לפערים הכלכליים ורואה איך חברים שלי נמחצים תחת מכבש המיסים ונחרדת ממה שהקורונה עשתה לחלק מהעצמאיים מביניהם. האם החברים שלי מסתכלים עלי אחרת? הייתי רוצה לחשוב שלא. אבל אני כן מצמצמת את רמת "השופוני". הורדתי משמעותית את השיתוף באינסטגרם של הסרט של ערוץ החיים הטובים שאני חיה בו. החלטתי במודע להבליט פחות את מה שיש לי לעומת מה שאין לאחרים - כסף.
שי-לי שינדלר העלתה סוגייה מעניינת. איך החיים נראים איך "שעשינו אקזיט". בחו"ל יש מסורת ארוכת שנים של אנשים עם ממון. משפחות שהממון זורם להן בעורקים דורות אחורה עד למהפכה התעשייתית. הכסף הישן גר בשכונות יוקרה, עם האופר והשופר ואנחנו צופים בחיים שלהן בתוכניות כמו "גוסיפ גרל" או "עקרות בית אמיתיות ניו-יורק". המסורת הזאת פחות קיימת בישראל. כאן ילדים של מיליונרים הולכים לאותו הגן, אותו בית-ספר ואותם חוגים. גם אם היינו קונים את הדירה הכי יקרה בשכונה, בבניין עם בריכה, עדיין היינו אנחנו אוספים את הילדים שלנו אחרי הגן ומבלים איתם בגינות.
אני רוצה לחשוב שאני מודעת לפערים הכלכליים ורואה איך חברים שלי נמחצים תחת מכבש המיסים. האם החברים שלי מסתכלים עלי אחרת? הייתי רוצה לחשוב שלא. אבל אני כן מצמצמת את רמת "השופוני"
במדינה כמו ישראל אין מסורת של כסף, וגם אין תשתית של כסף כמסלול חיים (בתי ספר פרטיים ומסלול ישיר לאוניברסיטאות עילית). אנחנו נולדים בבית חולים ציבורי, ממשיכים לבית ספר שכונתי ומשם לתיכון טוב יותר או פחות והרוב המכריע של החברים שלנו לספסל יתגייס לצבא. בשורה התחתונה היא שבישראל לא משנה כמה אתה עשיר, אתה עדיין חלק מהעדר, שאריות של כור ההיתוך.
שמה של הכותבת שמור במערכת