שורות אלה נכתבות בנתב"ג, בדרך חזרה מביקור קצר בישראל. במקור תכננתי לכתוב אותן בעמידה בתור לבידוק, לשיקוף או לביקורת הדרכונים - אבל לאכזבתי התורים היו קצרים מהמובטח, אולי משום שבחרתי לטוס בשבת ועם טרולי (מה שקוראים לו כאן "כבודת-יד") בלבד. אני נאלץ, אם כן, לכתוב בישיבה תוך פזילה בלתי-נשלטת למסך המציג את לוח הטיסות. מדי פעם נשמעת בכריזה הודעה על עיכוב, ונותר לי רק לקוות שזו לא הטיסה שלי.
למרות הנטייה האוטומטית שלנו להאשים במצב את ממשלות ישראל לדורותיהן, העומס בשדה התעופה אינו תופעה ישראלית ייחודית. גם בסיליקון ואלי, בירת היזמות והטכנולוגיה העולמית, נתקלים הנוסעים היוצאים בתורים מתארכים והודעות עיכוב תכופות (אם כי ללא המבטא הישראלי החינני). נכון להיום, לא מסתמן פתרון טכנולוגי או עסקי לבעיה מספר אחת של העמק, אולי הבעיה מספר אחת של כלכלת השפע: אין מי שיעבוד.
את עמק הסיליקון משרתים שני שדות תעופה בינלאומיים: SFO, נמל התעופה של סן פרנסיסקו, ו-SJC בסן חוזה. רוב הישראלים המגיעים לביקור בעמק מכירים את SFO היטב, על יתרונותיו וחסרונותיו. הטיסות הישירות של יונייטד (וגם של אל-על, שהפעילה שירות טיסות ישירות למשך כשנה עד פרוץ מגפת הקורונה, וספק אם תחזור להפעיל אותן אי-פעם) ורוב הקונקשנים מרחבי אירופה וארה"ב מגיעים אליו. שדה התעופה הבינלאומי בסן חוזה, העיר הגדולה ביותר בוואלי, סבל בשנים האחרונות של המאה ה-20 מירידה חדה בנפח הטיסות, ואלמלא צמיחתה המהירה של חברת Alaskan Airlines בשני העשורים האחרונים, היתה הפעילות בו יורדת לשפל היסטורי.
לשדה תעופה שירד מגדולתו יש בעיקר יתרונות עבור מי שטס בחברת תעופה שעדיין מפעילה קו ליעד שאליו הוא מבקש להגיע. בשדה כזה קל ומהיר יותר לעבור את שרשרת החיו"ל, וכל המעורבים בתהליך רגועים ומחויכים יותר. לא זכיתי עדיין להמריא או לנחות בשדה התעופה רמון, אבל משיחות עם אנשים שזכו לראות אותו מקרוב השתכנעתי שהחוויה (אם מתעלמים מהנסיעה מהמרכז או הצפון) אמורה להיות חיובית יותר מזו הנשקפת מהתמונות, הפוסטים והציוצים המגיעים מנמל התעופה על-שם בן-גוריון. לצערם של הטסים לארץ וממנה, החלופה היחידה לנתב"ג רחוקה מלהוות תחליף ראוי מבחינתם של רוב הנוסעים, כי בסופו של דבר אי אפשר להתעלם משעתיים-שלוש של נסיעה אל השדה וממנו.
נמל התעופה העיקרי של הוואלי, SFO, ממוקם בערך עשרים וחמש דקות נסיעה מהעיר שאת שמה הוא נושא, ומרחק דומה מהערים המרכזיות בעמק: פאלו אלטו, מנלו פארק ומאונטיין וויו. בנמל עברו ב-2019 קצת פחות מ-60 מיליון נוסעים, רק כרבע מהם בטיסות בינלאומיות. לשם השוואה, נתב"ג - בו עברו טרם הקורונה 24 מיליון טסים בשנה - ריכז תנועת נוסעים בינלאומית כמעט כפולה בהיקפה מזו של הנמל של סן פרנסיסקו. בשנת 2020 ירד מספר הנוסעים הכולל ב-SFO לכ-17 מיליון, וההתאוששות ב-2021 היתה איטית מהמצופה. כתוצאה מכך, עובדים רבים הוצאו לחופשות כפויות או פוטרו, ושום ועד לא יכול היה להגן עליהם מפני המציאות נטולת הטיסות.
גם שדה התעופה של סן חוזה סבל מירידה בהיקף דומה לזה של SFO, ויחד עם שדה התעופה הגדול באוקלנד (בו פועלות בעיקר טיסות פנים) התברגו שלושת נמלי התעופה של הוואלי בחמישיה הראשונה שאף אחד לא רוצה להיות חלק ממנה: שדות התעופה בארה"ב שספגו את הירידה הגדולה ביותר במספר הנוסעים. העיר סן פרנסיסקו, עד לא מזמן מוקד עליה לרגל הן לתיירים והן לאנשי היי-טק, הפכה כמעט בן לילה ליעד לא רלוונטי.
ה-TSA, רשות בטיחות הטיסה האמריקאית, עושה מאמצים גדולים לגייס עובדים נוספים, אבל בינתיים הכיוון הוא הפוך: מספר אנשי הביטחון במשמרת ירד בכ-30% בעוד מספר הנוסעים עולה בהדרגה
מראשית 2022, ובמיוחד בחודשים האחרונים, ניכרת עליה משמעותית בתנועת הנוסעים, ובשבועות הראשונים של חופשת הקיץ מתקרב SFO להיקפי הטיסות של טרום הקורונה. את האפקט אפשר להרגיש מיד בתורים המתארכים לבדיקות הבטחוניות. האמריקאים (וגם התיירים) ממתינים בסבלנות, כמנהג המקום, ומיעוטם משמיע כמעט בלחישה ביקורת מרומזת על המחסור באנשי ביטחון. ה-TSA, רשות בטיחות הטיסה האמריקאית, עושה מאמצים גדולים לגייס עובדים נוספים, אבל בינתיים הכיוון הוא הפוך: מספר אנשי הביטחון במשמרת ירד בכ-30% בעוד מספר הנוסעים עולה בהדרגה.
זוהי כאמור תופעה כלל-עולמית שאינה אמורה להפתיע איש. למעשה, הנהלת שדה התעופה של סן פרנסיסקו דנה כבר בשנה שעברה במזכר פנימי שצפה את קריסת מערכי הביטחון כשישובו הנוסעים לטוס. אך בניגוד למצב בישראל, לוואלי יש כזכור עוד נמל תעופה שיכול תיאורטית להקל על העומס. למרות ניסיונות חוזרים למצב את סן חוזה כתחליף לשדה העמוס בסן פרנסיסקו, התיאוריה מתרסקת שוב ושוב אל קרקע המציאות: לשדה התעופה של סן חוזה פשוט "אין את זה". הוא קטן, רחוק מסן פרנסיסקו ומקיים עוצר-טיסות משעות הלילה המוקדמות עד הבוקר, כדי לא להפריע את מנוחת תושבי העיר הגדולה בוואלי.
אפשר היה לצפות שהשדה המשרת את בירת החדשנות הגלובלית יהפוך לכר ניסוי לטכנולוגיות שישפרו את המצב. האמריקאים, שמתקשים עדיין להשתחרר מהטראומה של ה-11 בספטמבר, לא חסכו במשאבים כדי לשכלל ולשפר את איכות ודיוק גילוי חומרי הנפץ וכלי הנשק, אבל באופן אבסורדי השכלולים לא פתרו את צווארי הבקבוק הבסיסיים: רוב הנוסעים עדיין נדרשים, למעלה מ-20 שנה אחרי הגפרור שהצית את דמיונם של מומחי האבטחה ורשויות הבטחון, לחלוץ נעליים לפני מכשיר השיקוף, ולהוציא מתיקי היד כל מכשיר אלקטרוני הגדול מטלפון נייד. כל פריט שנפלט מהמסוע מוסנף באמצעות מכשיר לגילוי שאריות חומרים חשודים, המתופעל על ידי איש ביטחון מתוסכל וחסר מוטיבציה.
המכשור המתקדם דורש גם הכשרה ארוכה יותר, רגיש יותר לתקלות, מוסיף סיבוכיות לתהליך המתסכל גם כך, ומאריך את סבלם של כל השותפים לתהליך השיקוף. התורים הנפרדים למי ששילם דמי מנוי גבוהים לשירות פרימיום החוסך חלק מהתהליך אינם זמינים לתיירים ולמי שאינו תושב-קבע בארה״ב, וליד כל מכונה ומכשיר אפשר למצוא יותר אנשי ביטחון מבעבר. כך קורה שמספר העמדות הפעילות קטן במקום לגדול. אם אין לזה אפליקציה ומודל עסקי המקבל גושפנקה של קרנות הון סיכון, זה פשוט לא קורה.
שורש הבעיה אינו בהיעדר טכנולוגיה אלא במחסור כרוני בכוח אדם. אבטחת שדות תעופה נמצאת אי שם בצמרת רשימת המקצועות שעלולים לסבול שוב מגלי פיטורין המוניים אם וכאשר תכה שוב מגפה זו או אחרת
אבל שורש הבעיה אינו בהיעדר טכנולוגיה אלא במחסור כרוני בכוח אדם. הקורונה, שהעניקה דחיפה משמעותית ל-Gig economy, הנחיתה מכה לא פשוטה על המשרות הקבועות הנתפסות כפחות-יציבות. אבטחת שדות תעופה נמצאת אי שם בצמרת רשימת המקצועות שעלולים לסבול שוב מגלי פיטורין המוניים אם וכאשר תכה שוב מגפה זו או אחרת. שכר המינימום כבר אינו מהווה פיתוי מספק לעובדים חדשים, ורשויות התעופה האזרחית עומדות בפני בעיה שצפויה רק להחריף בחודשים ובשנים הקרובות, כל עוד המגפה תבושש להגיע.
נסיעות העסקים אינן עומדות לפנות את מקומן לטכנולוגיות telepresence, התיירות לא תדעך לטובת שימוש במשקפי מציאות מדומה, ושדות התעופה לא יהפכו לאוטונומיים. נראה כי רק עלייה דרסטית במחיר הכרטיסים עשויה להביא לירידה בביקוש לטיסות, ולמרות שהעולם התגייס במרץ רב לעניין, השפעת מחירי הדלק עדיין אינה ניכרת בשדות התעופה. אולי אין מי שיעבוד בשדה, אבל תמיד יימצא מי שמוכן לעמוד בתור כדי לנסוע למקום רחוק, שם התור מתנהל במבטא אחר לגמרי.